ברחובות ירושלים ישבנו שתינו.
היא לקחה אותי למקום מבודד, ידעה שקשה לי כשסביבי מתרוצצים עשרות אנשים.
התמקמנו שם. במעבר הצר הזה, עם האורות הקטנים שבקעו מן המדרכה.
שם דיברנו על הרגשות שלנו, טוב, היא דיברה על שלה ואני סירבתי למסור פרטים מדויקים.
התחמקתי, סילפתי, השתדלתי להשאיר לי כמה שיותר ולמסור לה כמה שפחות.
לא האמנתי כשאמרה שהיא רוצה לנשק אותי, הייתי בטוחה שזה עוד אחד מהמשפטים שלה,
עוד משחק בשבילה, עוד בחורה להפיל ברשת.
היא אמרה שהיא מתאפקת ולפני שהספקתי לעכל את המתרחש, הוליכה אותי יד ביד למקום מבודד יותר.
נעצרנו, מבטה נעוץ בי ואני רק מחפשת איפה להניח את שלי.
לאחר שניות ספורות שנמשכו כמו נצח עבורי, שפתיה הונחו על שלי.
משהו התפרץ שם.
משהו שכבר יצא משליטתי, שעיכבתי מאחורי חומות רבות.
ההרגשה הזו, שלא הרגשתי זמן רב, תקפה אותי משום מקום. יש לזה שם אם אני לא טועה, כשהבטן מתהפכת והלב פועם חזק נו, פרפרים.
כן, ההרגשה הזו. בזמן ששפתינו מחוברות, נחרדתי. אמרתי בראשי "בבקשה לא, רק לא זה."
נאבקתי בזה ללא הצלחה וכשהבנתי שהפסדתי לזה, התחלפו הפרפרים בתולעים ששחו לי בקיבה. מועקה. פחד. בחילה.
ניתקתי את שפתיי משפתיה והרכנתי ראש. במבט מושפל למטה קפאתי. "מה את עושה? שוב את רוצה להיפגע? השתגעת?"
רגליי רצו לברוח, אך לא זזו. כששאלה מה קרה, רציתי לענות אך שפתיי נשארו חתומות. כשניסתה להרים את ראשי, הוא נשאר מורכן.
"הלב שלך דופק מהר." ציינה כשגופי עדיין קרוב לשלה.
הרגשתי מרומה, מאוכזבת מעצמי, הנה שוב הראו לי ממתק והוליכו אותי שולל כמו ילד קטן ותמים. כרגיל, נפלתי בפח.
מכינה את הלחי לנשיקה וחוטפת סטירה, מכינה את הבטן לליטוף ומקבלת אגרוף. והכי חשוב, אחר כך לכאוב בידיעה שצפיתי מראש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Symptom