הראתי לה את המכתב.
בזמן שהיא קראה, התבוננתי בכוכבים הרחוקים בשמיים, הכל כך רחוקים מהספסל עליו ישבנו.
שיערה הארוך כיסה את פניה כשהיא מכופפת ומרוכזת במילים הכתובות.
לא הייתי חייבת להראות לה את המכתב הקצרצר הזה אבל התחשק לי. היא ידעה על מצבי העגום במשך זמן רב וכשמצב רוחה נפל, הרגשתי צורך להוכיח לה שאם לי יש ניצוץ קטנטן בחושך, נמצא גם לה אחד.
אף נפש חיה לא הייתה באזור ודממה אפפה אותנו. כשסיימה לקרוא, הרימה את ראשה אליי.
הבחנתי בדמעות שהחליקו במורד פניה ובשבריר שניה, משכה אותי אליה.
זה לא היה חיבוק רגיל, זה לא היה חיבוק מזויף ולא חיבוק חשוד.
זה היה חיבוק אמיתי. חיבוק של סימפתיה, של הבנה. שיכל לדבר במקומה ולהגיד "הכל יהיה בסדר."
ירדתי במדרגות והשמש סינוורה אותי לחלוטין.
עמדתי שם עם מבט צר וגבות מכווצות והדלקתי סיגריה.
חשבתי לעצמי איך אני שונאת לעשן כשחם. איך אני שונאת כשחם בכללי.
איך שהחורף חמק מבין אצבעותיי בלי שאנצל אותו עד תום.
"צבא מזדיין." סיננתי קללות בראשי ונשפתי עשן.
"הגעתי למסקנה."
הסתובבתי אחורה. היא בהתה בי וחיכתה שאשאל איזו.
שיחררתי את הבעת הפנים החמוצה בלי לשים לב וחייכתי, לא מרבים להתגנב מאחוריי לאחרונה.
"איזו מסקנה?"
עניתי במעט חוסר אכפתיות לא מכוונת.
"את הבייבי של המקום הזה."
הטיתי את הראש מעט אל הצד, חצי מחויכת.
"הבייבי של המקום הזה?"
שאלתי בתקווה שאקבל הסבר פרטני יותר.
"את כמו ילד."
צחקתי,
זה נכון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Symptom