עולמות שלמים מפרידים בינינו, עולמות שהוא רוצה שאניח על השולחן על מנת שנהיה מסונכרנים.
חודש שלם חשבתי מה להגיד ברגע שאגיע אליו. ניתחתי סיפורים, חיברתי מגילות, ניסיתי לסדר כמה שיותר נושאים לפי דחיפותם, סיווגתי וליטשתי הכל, מה מותר להגיד ומה אסור, מה הכרחי ומה מיותר, מה יכול לחכות ומה חובה לפלוט ישר, מה מציק לי ומה אפשר לטאטא תחת השטיח.
כלום, אסור לטאטא מתחת לשטיח, אחרת הפגישה הזו תאבד כל משמעות. המון זמן חיכיתי לרגע הזה, פחדתי ממנו וציפיתי לו בכיליון עיניים, חטפתי רגליים קרות ואיכזבתי את עצמי, נדחה ונקבע מחדש בזמן שאני תלויה באוויר.
בתחנת האוטובוס שיקרתי לעצמי ואמרתי שאם האוטובוס לא הגיע עד עכשיו כנראה שפיספסתי אותו, כנראה שאני לא צריכה ללכת, כנראה שאני לא צריכה את זה. האכלתי את עצמי שקרים וקיוויתי שאאמין להם ואברח שוב לפני שלא תהיה דרך חזרה. אך האוטובוס הגיע ועליתי עליו למרות שרגליי היו קרובות למנוסה. בנסיעה הארוכה והמייגעת חזרתי על אותן מגילות שהרכבתי וכלום לא התחבר. פתאום נשמעתי לעצמי לא הגיונית בעליל, הכל הפך ממסודר, ממוספר, מדורג וממויין לבלאגן אחד גדול. ערימת מילים שלא מצליחות לחבר אף לא משפט אחד מובן. נלחצתי ורציתי לרדת מהאוטובוס ברגע זה. אך היה מאוחר מידיי, בלי לשים לב לזמן, כבר הגעתי. ירדתי באמצע שום מקום והתחלתי ללכת. בראשי רצו מילים שאף אחד לא יבין עד שאסדר אותן מחדש.
צפירה.
חוט המחשבה שלי נקרע לגזרים. מה הולך פה?
עמדתי דום ושקט תפס מקום במוחי.
אף מילה לא הסתננה דרך הצליל החודר והמצמרר של הצפירה.
לאחר שנגמרה, השקט נשאר.
המשכתי ללכת וחיכיתי מחוץ למשרדו, מרוקנת מכל שפה וכוונה, מטיילת הלוך ושוב, עייפה ומסנוורת מהשמש שהכבידה עליי.
חיכיתי שעתיים לתור שלי.
כשהגיעה השעה, חיכיתי עוד.
"הוא לא נמצא, אני יכולה ללכת." שוב שיכנעתי את עצמי לפרוש. "את במילא עייפה, גם אם תיכנסי, כלום לא ייצא ממך, לכי מפה."
הדלת נפתחה, הוא סימן לי עם האצבע להיכנס והלכתי אחריו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Symptom