לפני כמה שבועות הבנתי שאני לא יכולה לקחת אחריות על אף אחד אחר, או נוסף, מלבדי.

אני מרגישה כמו עלה נידף ברוח, כמו אדם שלא מכיר את עצמו, את מקומו, את השאיפות שלו. זה פוגע בי בכל כך הרבה נקודות בחיים, וזה מרתיע אותי מהעתיד. כל כך קשה לי לתאר את התחושה שלי, שאני פשוט מוצאת את עצמי כותבת ומוחקת כל מילה. אני לא יודעת איך להסביר את זה, את מה שאני רוצה לכתוב. 

לפני כמה שבועות אימצנו כלב, ואחרי ימים ספורים כבר החזרנו אותו. מצאתי את עצמי שוכבת, מרגישה כלואה, חנוקה. הפחד התחיל לכרסם בי, הפחד מאחריות, אני מניחה. פתאום הרגשתי שאם אני לא מצליחה לתפוס את החיים שלי בידיים, את עצמי, איך אוכל לקחת ולהיות אחראית על מישהו אחר? כל החרדות החלו לכרסם אותי מכל הצדדים, לחנוק ולכלוא אותי בבית שלי. אף אחד סביבי לא הבין.

רציתי חיים כאלו, כמו שתמיד חלמתי עליהם כשהייתי ילדה, שיש לי בן זוג, דירה חמודה וכלב. רציתי להיות כמו אלו שהולכים ברחוב ולא לוקחים את זה קשה, שהתוספת הזו עושה להם טוב, מאירה את חייהם. לפעמים אני עדיין מרגישה שמשהו בי לא בסדר, שדבר כזה כל כך הרעיד ואיים עליי. אבל אני יודעת שזה הדבר הכי טוב שיכלתי לעשות בשביל עצמי.

לאחרונה, יש לי בי הרבה תהיות ומחשבות על הדרך שבה אני הולכת. אני מסתכלת על עצמי עכשיו ואני מבינה שאני עדיין אבודה, עדיין לא אדם בפני עצמו. אני מפוחדת מזה, ואני מפחדת מאיך שהעתיד שלי יכול להיראות בגלל זה. אני מסתכלת על האנשים סביבי ואני מבינה שאני לא נמצאת, עדיין, במקום הנכון. אני יודעת שזה יכול להשפיע על העתיד שלי. לפעמים, כשאני מרגישה שאני כבר בוגרת ומסוגלת להתמודד עם הכל כמו גדולה, אני מבינה שאני עדיין לא כמו שנדמה לי. אני חייבת לומר לעצמי את האמת, והאמת היא שאני אבודה לחלוטין, שאני עדיין לא יודעת להתמודד עם כל מה שקורה סביבי ושאני בכלל לא אדם בפני עצמי. התסכול שלי גובר בכל פעם שאני מגלה שאני עדיין לא יודעת מה זה להיות לבד, מה זה לנהל חיים משלי, ללא תלות בחיים של אחרים. מתסכל אותי שאני עדיין מרגישה כאילו אני הולכת באפלה בכל הנוגע לעצמי. מתסכל אותי עוד יותר שזה מוקרן כלפי חוץ. 

אני באמת, באמת תוהה עם עצמי, איך אוכל להיות מאושרת אי פעם, אם אין לי שום דבר שהוא שלי, אם אני לא שלי.

יש בי כעס לא מוסבר במצבים בהם אני זקוקה למשהו, ואני לא מקבלת אותו; בהם אני מצפה למשהו, והוא לא מתממש. אולי אני פגומה, ואולי הסביבה שלי, ואולי זה שילוב. אני חושבת שהציפיות שלי נורא גבוהות ביחס למה שאני מקבלת, אני חושבת שהמוכנות שלי לבטל את עצמי ולהיות שם בשביל, היא הרבה יותר גבוהה משל כל האנשים סביבי ביחד. בדבר אחד אני בטוחה - אני אתגמש עם עצמי ואפילו לפעמים אוותר, אם אפשר, על הדברים שלי, לטובת אלו של האחרים. חבל לי שזה לא תמיד הדדי. אני מבינה את הצורך של כל אחד להגשים ולעשות דברים שהוא אוהב, אבל כנראה שהבעיה מתחילה בדקה שלי אין דברים כאלו, ולאחרים יש. אבל אני כועסת במצבים האלו, אני מתאכזבת קצת, אני מתייאשת קצת יותר בכל פעם כזאת. אני ממש מחכה ליום שבו לא יהיו לי ציפיות יותר.

החיים שלנו והשגרה שלנו הולכים ממש לפי הספר, צעד אחר צעד. כשאני מדברת עלייך ומספרת על דברים שעשית בשבילי או איתי, אני שומעת את עצמי אומרת את זה בקול ופתאום זה לא כל כך מובן מאליו כמו שזה מרגיש לפעמים. ובכל זאת, לפעמים בלהט הרגע, אני שוכחת את זה שעברנו כמעט הכל ביחד, שהצלחנו לעבור כל קושי, אפילו את זה שהיה נראה לי בלתי אפשרי. בלהט הרגע אני מתייחסת למה, שכנראה, לא באמת חשוב. לפחות ככה אתה אומר. יש מצבים שאני עדיין נכנסת לתוך קונכייה ונעטפת בפחד, מרגישה מאויימת.

וכשאני חושבת על זה, מסתחררת לי בראש כל הזמן השאלה הזו, מה אני יכולה לעשות, והאם זו פשוט אני. האם הבעיה היא בי, האם אני מביאה אותנו ואת הקשר הזה לכל המקומות הקטנוניים האלו, האם זו בעצם אני שלא מצליחה להכיל את השוני בינינו, אולי אפילו אותך. 

לפעמים, יותר מהכל, קשה לי להכיל את העובדה שאני הבעייתית בקשר, מטריפה אותי הידיעה שברוב המקרים, זו אני שמושכת אותנו למטה. ועם כל הניסיונות, לאורך כל הדרך, עדיין לא מצאתי את הנוסחא הנכונה, המרגיעה, שלא תביס אותי. לפעמים זה משתלט עליי כל כך, שאני פשוט רוצה לצרוח את זה החוצה, עם כל הגועל, רוצה להתנקות, לשחרר. 

אבל אני לא יכולה. אני לא יכולה לומר לך כל מה שאני חושבת כי בפעמים שכן אמרתי, כאילו התעלמת, או הגבת באדישות. והאדישות הזו שוברת אותי לחתיכות קטנות כל פעם מחדש, כי כל האמת שלי נראית לי לפעמים כל כך מפוצצת, שאני לא מאמינה שאפשר להתעלם ממנה בכזאת קלות. 

אני זקוקה לתשומת הלב הזו שלך ואני זקוקה לרגישות. אני זקוקה לעוד מיליון דברים ואולי לפעמים זה יותר מדי לבקש ופחות מדי לשים לב למה שאתה כן נותן לי. אבל נתקלתי בכל כך הרבה מצבים שהרגשתי חסרת אונים מולך, שהרגשתי שיש בי חלק שפשוט מוותר. פעם על הדבר הקטן ההוא, ופעם על הדבר הקטנטן הזה, אבל מוותר... ומצטבר. 

ואני ממשיכה לומר כל הזמן שכל הקשר הזה ברובו הוא פשוט תהליך למידה ארוך ומייגע. כל כך ארוך שלפעמים אני מתקשה להינות בדרך. אני כבר לא יודעת אם הבעיה היא בי, או אולי בשנינו. לפעמים ולרוב זה מרגיש שזו אני הבעייתית, שזו אני שדורשת ודורשת ודורשת, ואף פעם לא באמת מספיק לי. אבל כן מספיק לי, אני כן מאושרת איתך, אני עדיין ממשיכה ללמוד ולהתמודד, למרות שלפעמים כבר אין לי כוח. ובו זמנית, השאלות האלו, התהיות, מהדהדות לי בראש, בפעימות קטנות מזכירות לי שבכל קשר שהיה לי, היה לי קשה להתמודד, להכיל, לשחרר. 

כנראה שזו באמת אני.

אני באמת, באמת אוהבת את התחושה של הבוקר בזמן האחרון. אוהבת את איך שהשגרה שלי נראית. אוהבת להתעורר כשעוד חשוך, למרות שקשה לי, ואני אוהבת לקום וללכת להתקלח, להגיע למטבח ולדעת שהאוכל כבר מחכה לי. פעם זו אני שמכינה אותו בבוקר לקראתך, ופעם זה אתה. אני אוהבת את הזוגיות וההדדיות הזו, אני חושבת שזה מה שהיה חסר לי לאורך כל השנים. אתה שותף אמיתי להכל, החל מהדבר הכי קטן בעולם ועד הדבר הכי משמעותי וגדול, ואתה אף פעם לא עוזב ואף פעם לא נרתע. אני מודה, אני הייתי נרתעת להתמודד עם אדם כמוני. יש בינינו הבדלי ניסיון ובחלק מהדברים, קווי החשיבה שלנו מתפצלים כל אחד לצד אחר. לפעמים נדמה לי שלא נוכל לגשר על חלק מאי ההסכמות שלנו והם תמיד ישארו שם מאחור ויהדהדו מדי פעם. 

ובכל זאת, לא אכפת לי. יש משהו נורא שלם בלהיות איתך, משהו אפילו מובן מאליו. זה לא הרגיש לי ככה בעבר, בשום מערכת יחסים ובשום מקום שבו הייתי. הדירה שלנו מרגישה לי כמו בית, למרות שאנחנו רחוקים מכולם. לפעמים זה לא מרגיש כל כך נורא, ולפעמים אני מרגישה שהייתי רוצה להיות קרובה יותר למקום המוכר.

יש משהו נורא שגרתי בתקופה האחרונה, נקודות אור קטנטנות במהלך היום עושות לי את היום וגורמות לבטן שלי להתהפך מרוב התרגשות. זה כיף לי לדעת שמרגשים אותי דברים קטנים איתך, ובחיים בכלל. כיף לי לדעת שהחיים שלי במסלול הנכון, שהבסיס שלי הוא יציב, שכל המסביב נבנה גם בזכות החלטות נכונות שלקחתי. זה מעודד אותי לדעת שיש לי על מה להישען, שאני לא תלויה באוויר ולא מתחבטת ביני-לבין-עצמי בהחלטות שלי ובמקום שבו אני נמצאת. אבל יחד עם זאת, יש בי תחושה שאולי כלפי חוץ הבסיס שלי יציב, אבל בפנים, אני לא בטוחה עד כמה אני שלמה עם עצמי. ואז זה מוקרן כלפי חוץ, אז פתאום העולם הפנימי הזה מערער לי את הבטחון לגבי מה שיש לי כלפי חוץ. פתאום עולות לי מחשבות של - אולי המקום נכון לי, אבל לא בזמן הזה? הזמן הזה, הוא מפחיד אותי. יש המון רגעים שאני חושבת לעצמי שאני מתקדמת כל כך יפה, ומצד שני, אני תוהה אם בזמן אחר הייתי יכולה לעשות את זה טוב יותר. כשיותר רגוע לי נפשית, אני מבינה שבמצבי לחץ, או כשקשה, אני לא מתפקדת כמו שהייתי רוצה, כמו שאני מצפה מעצמי. יש הרבה רגעים שאני אפילו קצת מתביישת בעצמי, כועסת על זה שברגעים הקשים אני מאבדת את עצמי ואת מי שאני, שוכחת לחלוטין כל פלוס שיש לי, ופשוט נותנת לעצמי להתפרק. ובדיוק במצבים האלו, אני אומרת לעצמי שאולי הכל מתחבר בצורה מושלמת, אבל אולי לא בזמן המושלם. זה יהיה שקר אם אגיד שלא חשבתי אפילו פעם אחת על ללכת, רק כי אולי זה הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות בשביל שנינו. 

וההתפרקויות שלי הן שנים של טעויות, הן לא משהו שאוכל לפתור כל כך מהר, למרות שאני משתדלת. אני מסתכלת עלייך במצבים האלו ואומרת לעצמי שמגיע לך יותר, שאתה במקום שונה משלי, בראייה אחרת משלי, ושאתה לא צריך לקחת אחריות על זה, שאתה לא קשור בכלל לכל זה. ואיכשהו, אתה לא מסכים איתי, אתה כאן, ואני מעריכה ואוהבת אותך עד השמיים על זה. אבל בפנים עדיין קשה לי להכיל את זה שיש בי כל כך הרבה, שלפעמים זה לא פייר כלפייך. אני משתדלת לתפוס את עצמי בידיים ולשפר כמה שיותר גם בגללך, גם בגללי וגם בשביל העתיד. 

כי לאחרונה, אני מסתכלת פנימה ומסתכלת קדימה וחושבת לעצמי ששני החיבורים האלו, כרגע, לא יכולים לקרות, להתחבר. בדבר אחד אני בטוחה - אם אמשיך כמו שאני עכשיו, אין לי מושג לאיזו רמת אומללות אני יכולה להגיע. אני לא יכולה ולא רוצה להיאחז במה שנראה כלפי חוץ, אני יודעת שיש לי עבודה פנימית מאוד גדולה, שאם לא אעבוד עליה, לעולם לא אוכל להיות מאושרת. 

אז הלכתי לפסיכולוגית בפעם הראשונה אתמול, וברוב המפגש היא חזרה שוב ושוב על זה שהיא מעריכה מאוד את זה שבאתי ושאני מנסה לפתור עם עצמי דברים, בשביל עצמי. היא כל כך התלהבה מזה, כל כך העריכה, שתהיתי למה. אני כל כך רוצה שדברים יסתדרו שאני מוכנה לעשות הכל. זה מובן מאליו מבחינתי.