אני באמת, באמת אוהבת את התחושה של הבוקר בזמן האחרון. אוהבת את איך שהשגרה שלי נראית. אוהבת להתעורר כשעוד חשוך, למרות שקשה לי, ואני אוהבת לקום וללכת להתקלח, להגיע למטבח ולדעת שהאוכל כבר מחכה לי. פעם זו אני שמכינה אותו בבוקר לקראתך, ופעם זה אתה. אני אוהבת את הזוגיות וההדדיות הזו, אני חושבת שזה מה שהיה חסר לי לאורך כל השנים. אתה שותף אמיתי להכל, החל מהדבר הכי קטן בעולם ועד הדבר הכי משמעותי וגדול, ואתה אף פעם לא עוזב ואף פעם לא נרתע. אני מודה, אני הייתי נרתעת להתמודד עם אדם כמוני. יש בינינו הבדלי ניסיון ובחלק מהדברים, קווי החשיבה שלנו מתפצלים כל אחד לצד אחר. לפעמים נדמה לי שלא נוכל לגשר על חלק מאי ההסכמות שלנו והם תמיד ישארו שם מאחור ויהדהדו מדי פעם. 

ובכל זאת, לא אכפת לי. יש משהו נורא שלם בלהיות איתך, משהו אפילו מובן מאליו. זה לא הרגיש לי ככה בעבר, בשום מערכת יחסים ובשום מקום שבו הייתי. הדירה שלנו מרגישה לי כמו בית, למרות שאנחנו רחוקים מכולם. לפעמים זה לא מרגיש כל כך נורא, ולפעמים אני מרגישה שהייתי רוצה להיות קרובה יותר למקום המוכר.

יש משהו נורא שגרתי בתקופה האחרונה, נקודות אור קטנטנות במהלך היום עושות לי את היום וגורמות לבטן שלי להתהפך מרוב התרגשות. זה כיף לי לדעת שמרגשים אותי דברים קטנים איתך, ובחיים בכלל. כיף לי לדעת שהחיים שלי במסלול הנכון, שהבסיס שלי הוא יציב, שכל המסביב נבנה גם בזכות החלטות נכונות שלקחתי. זה מעודד אותי לדעת שיש לי על מה להישען, שאני לא תלויה באוויר ולא מתחבטת ביני-לבין-עצמי בהחלטות שלי ובמקום שבו אני נמצאת. אבל יחד עם זאת, יש בי תחושה שאולי כלפי חוץ הבסיס שלי יציב, אבל בפנים, אני לא בטוחה עד כמה אני שלמה עם עצמי. ואז זה מוקרן כלפי חוץ, אז פתאום העולם הפנימי הזה מערער לי את הבטחון לגבי מה שיש לי כלפי חוץ. פתאום עולות לי מחשבות של - אולי המקום נכון לי, אבל לא בזמן הזה? הזמן הזה, הוא מפחיד אותי. יש המון רגעים שאני חושבת לעצמי שאני מתקדמת כל כך יפה, ומצד שני, אני תוהה אם בזמן אחר הייתי יכולה לעשות את זה טוב יותר. כשיותר רגוע לי נפשית, אני מבינה שבמצבי לחץ, או כשקשה, אני לא מתפקדת כמו שהייתי רוצה, כמו שאני מצפה מעצמי. יש הרבה רגעים שאני אפילו קצת מתביישת בעצמי, כועסת על זה שברגעים הקשים אני מאבדת את עצמי ואת מי שאני, שוכחת לחלוטין כל פלוס שיש לי, ופשוט נותנת לעצמי להתפרק. ובדיוק במצבים האלו, אני אומרת לעצמי שאולי הכל מתחבר בצורה מושלמת, אבל אולי לא בזמן המושלם. זה יהיה שקר אם אגיד שלא חשבתי אפילו פעם אחת על ללכת, רק כי אולי זה הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות בשביל שנינו. 

וההתפרקויות שלי הן שנים של טעויות, הן לא משהו שאוכל לפתור כל כך מהר, למרות שאני משתדלת. אני מסתכלת עלייך במצבים האלו ואומרת לעצמי שמגיע לך יותר, שאתה במקום שונה משלי, בראייה אחרת משלי, ושאתה לא צריך לקחת אחריות על זה, שאתה לא קשור בכלל לכל זה. ואיכשהו, אתה לא מסכים איתי, אתה כאן, ואני מעריכה ואוהבת אותך עד השמיים על זה. אבל בפנים עדיין קשה לי להכיל את זה שיש בי כל כך הרבה, שלפעמים זה לא פייר כלפייך. אני משתדלת לתפוס את עצמי בידיים ולשפר כמה שיותר גם בגללך, גם בגללי וגם בשביל העתיד. 

כי לאחרונה, אני מסתכלת פנימה ומסתכלת קדימה וחושבת לעצמי ששני החיבורים האלו, כרגע, לא יכולים לקרות, להתחבר. בדבר אחד אני בטוחה - אם אמשיך כמו שאני עכשיו, אין לי מושג לאיזו רמת אומללות אני יכולה להגיע. אני לא יכולה ולא רוצה להיאחז במה שנראה כלפי חוץ, אני יודעת שיש לי עבודה פנימית מאוד גדולה, שאם לא אעבוד עליה, לעולם לא אוכל להיות מאושרת. 

אז הלכתי לפסיכולוגית בפעם הראשונה אתמול, וברוב המפגש היא חזרה שוב ושוב על זה שהיא מעריכה מאוד את זה שבאתי ושאני מנסה לפתור עם עצמי דברים, בשביל עצמי. היא כל כך התלהבה מזה, כל כך העריכה, שתהיתי למה. אני כל כך רוצה שדברים יסתדרו שאני מוכנה לעשות הכל. זה מובן מאליו מבחינתי.