העברתי את הימים האחרונים במחשבות רבות מדי. זה הגיע למצב שהרגשתי את החנק הזה בחזה ואת החוסר שקט שלי בכל רגע. כל הזמן חשבתי על כל הדברים שאינם מאז שהכל נגמר בינינו. רציתי להיות איתך לפחות לכמה רגעים, רק כדי לעכל אותך מחדש; רציתי לשאול מה הרגשת כשראית אותי, רק כדי לדעת אם גם לך זה עשה משהו. אבל אין לי בשביל מה להתאמץ, אין לי בשביל מה לחזור. אז לפעמים כשאשמע את השם שלך יזוז לי משהו בתוך הלב, או כשאשמע שיר והוא יזכיר לי אותך, אני אחשוב עלייך ועליי ועלינו, וגם בטוח יהיו לי עוד הרבה ימים שאתגעגע אלייך, אבל זה פשוט לא שווה את זה. אני לא מסוגלת לעשות את זה, זה יותר מדי לסכן בשביל דבר שהוא ידוע מראש. הלוואי שלא היינו מגיעים למצב הזה מלכתחילה. הלוואי שמהרגע הראשון שהיית מבין שאתה עומד לאבד אותי, היית נלחם, היית משתנה, היית מציל את הקשר הזה. ועכשיו, מה כל הדיבורים, המבטים והדפיקות בלב שווים? אנחנו שני אנשים שבטח תמיד איפשהו נזכור אחד את השני, תמיד איכשהו נחפש זה את זו, אבל מעבר לזה, הכל יישאר בדימיון.

הייתי רוצה להיות זו שתלך לישון איתך בלילה ותתעורר איתך בבוקר, הייתי רוצה להמשיך להיות זו שתצחיק אותה עם החיקויים שלך והמשחק שלך, הייתי רוצה להמשיך להסתכל עלייך במן הערצה כזו כי אתה ממלא לי את כל העולם וכי אתה הכל בשבילי, הייתי רוצה להמשיך להיות מאוהבת בך מעל הראש, מבלי שיהיה לי אכפת שזה לפעמים יותר מדי, הייתי רוצה לקבל ממך את החיבוק הזה שאני כבר לא זוכרת איך הוא מרגיש, הייתי רוצה את זיקוקי הפרפרים בבטן בכל פעם שאתה נוגע בי ונושק לי, הייתי רוצה שנמשיך להיות החברים הכי טובים, כי אף כיף לא משתווה לכיף איתך, הייתי רוצה להיות שם ולהקשיב להכל, לחבק אותך ברגעים שאתה צריך, להסתכל עלייך במשך שעות ולהשתגע מהריח שלך.... אבל גם קצת הייתי רוצה שתשחרר אותי אם אני לא יכולה להיות הבחורה הזאת.

לי מאוחר מדי לסלוח, לך מאוחר מדי להשתנות...