Know you free, you are free indeed
|
| 1/2013
תעזוב אותי בשקט!
נמאס לי שהוא משחק ברגשות שלי.
דווקא שאני מחליטה לשכוח מימנו, לשים פס, אז הוא מבקש לדבר.
ואני? כמו מפגרת מקשיבה, ומוקסמת מחדש. חושבת שעוד יש סיכוי קלוש שאולי הוא ישים לב שאני קיימת.
ואז..שוב. סינונים, התעלמויות. תלויה באוויר.
מתי כבר תבין? אני רוצה ממך שקט!
רוצה לקום בבוקר לחיים יפים יותר. מצידי שיהיו גם בלעדייך, שלא תהייה קיים! אתה מכאיב לי!
מה האינטרס שלך!? מה אתה רוצה עכשיו!?
לשחק בי? מה יוצא לך מזה?!
אתה אומנם נהנה לשחק ברגשות שלי, והכי מעצבן שזה מצליח לך
מרגישה כמו צעצוע שמשחקים בו, שוברים מימנו בכל פעם עוד חתיכה ואז ממשיכים לשחק בו
תעזוב אותי! אני רוצה לצרוח. רוצה לקום ולגלות שזה היה סתם חלום רע, רוצה שתעלם. שתלך!
אומנם זה יכאב לי שתלך, ואני אתגעגע מאוד, אבל לפחות לא אחשוב כמו עכשיו. לפחות לא אשלה את עצמי, ואז ארגיש כאילו נפלתי מבניין של מאה אלף קומות.
הכאב הזה יהיה פחות נורא, ואיתו יהיה לי יותר קל להתמודד.
רוצה שתניח לי, שתיתן לי להמשיך בחיי, זאת בקשה גדולה מידי?
יש לך חברה, יש לך חברים, אז בשביל מה אתה צריך אותי?
תלך כבר, כי אין לי כוח לזה. באמת, די פאקינג שאין לי כוח לזה. מה יוצא לך מזה? לראות אנשים בדיכאון? מימלא נשבעתי לעצמי שבחיים לא אבכה מולך, אז מה הטעם? מה הטריק?
רוצה לקום ולגלות שאתה לא קיים. שכל הזמן הזה היית רק חבר דמיוני ולא יותר
| |
|
כינוי:
whit wich
בבלוג זה
בכל הבלוגים
