http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823637Know you free, you are free indeed heCopyright 2026 whit wich. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823637http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823637&blogcode=13765076<div align="right" dir="rtl">שמתי לב שהמון אנשים רוצים לכתוב יומנים, אבל הם פוחדים שיקראו את הדברים האישיים שלהם, לכן הם מעדיפים לקרוא בלוגים, שבהם אולי לא הכל חשוף וגלוי. יש גם אלה שפוחדים מהחשיפה עצמה, ממה שמרת כל כך הרבה בבטן. לתת לזה להתפרץ יכול להיות מלווה בדמעות, בכאב עד ייסורים אך לרוב - הקלה.עוד דבר ששמתי לב אליו באשר יומנים הוא, שהמון מסתקרנים לקרוא אותם. באמת! כל אחד יכול להצפין יומן באופן כזה שרק אתם תדעו איפה הוא. אבל אם כבר קראתם את היומן שלי, לפחות תעשו את זה בצורה אינטיליגנטית. "לא יודע לא פוגע..." - אל תתנו לי להיות טרודה מהעובדה שאתם יודעים משהו אישי עליי. ולכן החלטתי לכתוב את המדריך הזה, שיהיה שימושי לכל מי שמעוניין לפרוץ לפרטיות של אדם אחר(תתביישו!)אבל בכל זאת, זוהי תורת האנושות. להלן כמה צעדים פשוטים, איך לקרוא יומן בלי להיחשף.1. נתחו תנועות גוף-לפני שאתם מתכננים לעוט על היומן...עצרו את הציד ומיד. קודם כל, עליכם לדעת את היומן של מי אתם צדים, ובכללי - עוד לפני שלומדים ללכת - צריך ללמוד לזחול. לכן צטטו מידי פעם לשיחות בחשאי ובמקריות. אם האדם אומר כל שני וחמישי "יומנים הם מטומטמים" ובכל פעם שמעלים</div>Thu, 02 May 2013 14:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (whit wich)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823637&blogcode=13765076http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=823637&blog=13765076http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823637&blogcode=13760245<div align="right" dir="rtl">אני אוהבת את השירים שלה.יש בהם עוצמה שלא מהעולם הזה. הם מלאים בכל כך הרבה רגש, בכעס, בשנאה.יש לה קול מדהים. אני עוצמת עניים, עם האוזניות, מזמזמת איתה את המילים המוכרות כ"כ. המילים העמוקות, הקול המהדהד.אדל. השירים שלה מדהימים אותי כל פעם מחדש.כשאני רוקדת את השירים שלה, משלחת את התנועות בחדות לפי הטונים שבקולה, מרגישה כאחת, כמאוחדת עם השיר. כשאני רוקדת את הסגנון שלה, "סגנון אדל" כפי שאני קוראת לו, כל תנועה נעשת חדה, ארוכה, נטולת טעויות, ממש כמו השירה עצמה. הסיבוב, הסיחרור, כל צעד וצעד מותאם במיוחד למילה ולמנגינה. תנועה מושכת תנועה.מדהים מה שיר אחד שלה יכול לגרום לתנועות שלי להעשות חדות כל כך.וזה מה שאני אוהבת בשירים שלה כ"כ, שהם נכתבו במיוחד בשבילי ;)</div>Sun, 28 Apr 2013 10:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (whit wich)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823637&blogcode=13760245http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=823637&blog=13760245http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823637&blogcode=13752580<div align="right" dir="rtl">את. כן כן את. שתינו יודעות מה עשית. מז'תומרת?! תעשי לי טובה, תורידי את המסכה הצבעונית הזאת. היא לא הולמת אותך. ועל הדרך תחליפי את הז'אקט הדכאוני הזה לחולצה אחרת. אבל עכשיו בכנות, יש לך משהו בארון שלא נתלה עלייך כמו שק?די.עכשיו אני פונה לכל האנשים שסובלים מהפרעות אכילה ואני שואלת: למה? למה להטביע על עצמכם את החותם "סובל\ת מהפרעת אכילה"? מה יוצא לכם מזה? נכון, המספרים ירדו מהר, אבל מהר מידי. כמו החיים שלכם יתקצרו מרגע לרגע. הליכה על הקרשים, אפשר לקרוא למצב הזה.עד לא מזמן קראתי פוסט(http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=828017&amp;blogcode=13750964)שנמצא כרגע במובילים והלב שלי נחמץ. למה אתם עושים לעצמכם את זה? את ההרעבה העצמית הזאת?למה להגיע למצבים של בולימיה ואנורקסיה, כשאפשר ללכת לדיאטנית ולעשות את זה בצורה מסודרת ונכונה שלא תקצר את החיים שלכם? אז נכון, אני מבינה שנמאס לכן שיורדים עליכם, וכן, אולי אתם באמת לא מרוצים ממה שאתם רואים במראה, אבל בחייכם, אל תגיעו לקטע הזה של אנורקסיה.בכנות, אני לא חושבת שאני שמנה. אני אולי משתדלת לא לאכול יותר מידי מתוק(לעזעזל, אני מכורה)אבל אני מקו</div>Sun, 21 Apr 2013 17:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (whit wich)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823637&blogcode=13752580http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=823637&blog=13752580http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823637&blogcode=13745758<div align="right" dir="rtl">אני מרגישה כל כך רחוקה, וכל כך קרובה. במרחק נגיעה.הידיעה שהדבר שאני מצפה לו כ"כ קרוב; שאני ממש יכולה לגעת בו, לחוש אותו. זה מטריף אותי, אבל אני יודעת, שזאת רק אשליה מהאופוריה הזאת שאני חיה בה.יש חומה. היא גבוהה כל כך שבקושי רואים את השמים מבעד לה. לא משנה כמה פעמים ניסיתי לפרוץ את המחסום, לעגל את השקרים, הם המשיכו לזרום, ובכמויות. לא משנה כמה פעמים ניסיתי להיות כנה, להיפתח, פשוט לא הצלחתי. אולי זה באמת המצב שלי, אולי אני באמת ראויה לכינוי "זאבה בודדה"כשהימים חולפים והזמן עובר, לפעמים אני רוצה לצעוק לו שיעצור לרגע, שאני לא עומדת בקצב. הרי חודשים שאנחנו ככה ולא עשיתי עם זה שום דבר, למרות שכל כך רציתי. בפעם הראשונה הרגשתי את הפחד לעשות משהו, את החברות היקרה נוטפת לי מבין האצבעות, מתמוססת ונעלמת.אני באמת רוצה לנפץ את המחסומים שמרחיקים אותי מהן. כל כך רוצה, אבל מרגישה שזה מעבר ליכולותיי.כי אני יודעת, בתוך תוכי, שלא תמיד הן יבינו. הן לא יודעות איך זה להרגיש כל כך מושפל, קטן, בגובה של דשא. נו, מה לעשות. אנחנו כל כך שונות. הן במעמד המקובלות, כיביכול. אף אחד לא מעז לרדת עליהן. ואילו עליי? אולי</div>Tue, 16 Apr 2013 08:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (whit wich)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823637&blogcode=13745758http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=823637&blog=13745758http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823637&blogcode=13718801<div align="right" dir="rtl">את כועסת עליי. מטיחה בי שאני לא טובה. קראת לי "מפגרת, טיפשה, מעצבנת, קרציה, מטומטמת, ראש כרוב". אוסף מילים מרשים.אני זוכרת איך נסענו ברכב. אני הצקתי קצת לאחי, סתם בשביל השעשוע. ופתאום צעקת עליי שאני לא טובה. שאני יודעת רק לעצבן. שאני לא מבינה שום דבר מהחיים שלי, ושאני אגואיסטית. אמרת שנמאס לך מימני. "אולי תהיי טיפה דומה יותר לחברות שלך"אני מחייכת את החיוך המשועשע שלי כמו תמיד, אבל מבפנים הלב שלי נשבר.את אולי לא רואה את זה, אימא יקרה, אבל אני בוכה.נמאס לי לעמוד ולשתוק בשעה שאת מטיחה בי את העלבונות שלך. מצפה מימני להתנהג כמו חיילת, לבצע פקודות בלי לשאול שאלות. מתרגזת כשאני מביאה שמונים הביתה.איפה הזמנים שבהם היינו החברות הכי טובות, אימא? איפה הם? את יודעת, זה חסר לי. אני מוצאת שאני לא מדברת איתך בפתיחות. אני לא כנה איתך. אני משקרת לך. וזה מכאיב לי, ההתרחקות שלך מימני. את לא רואה שאני פגועה, אימא? את לא יכולה לדאוג לילדה שלך? פצעת אותי, כמו שאף אחד לא פצע אותי מעולם.אני בוכה עכשיו אימא.אני בוכה כי את רחוקה מימני, ואני מתגעגעת אלייך למרות הכל.</div>Mon, 25 Mar 2013 21:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (whit wich)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823637&blogcode=13718801http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=823637&blog=13718801http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823637&blogcode=13715570<div align="right" dir="rtl">הבוקר קמתי ביקיצה טבעית. השמש זרחה אבל התריסים היו מוגפים. אבל לא התעוררתי סתם ככה, די קשה להתעורר בשש וחצי בבוקר אחרי מרתון של תוכניות טלויזיה.אני שמה את הכרית על הראש ומנסה לחזור לישון, לצלול לתוך עולם החלומות. אני מרגישה את העפעפים הכבדים שלי, את הראש הכואב שלי, ובכל זאת לא מצליחה להרדם.אז הקול הצווחני שלהם מגיע לאוזניי. עורבים. אולי יונים. אני לא יודעת בוודאות. כל מה שאני יודעת זה שהם ישבו על עדן החלון שלי וצייצו בלי הפסקה. לא הבנתי מה הם רוצים לי מהחיים? מילא היתושים שמעירים אותי בלילה(ומזמזמים לי באוזן...בעע)ואז אני קמה עם עקיצות בכל הגוף, אז למה להעיר אותי אחרי שהצלחתי להרדם מהסימפוניות שלהם?אז אני תופסת. הערוגה!אני לא זוכרת אם סיפרתי את זה, אבל יש לי ערוגת ירק. גבעולים ירוקים ועגבניות שרי משובחות שאני כ"כ גאה בהן. זה אחד הדברים שמסבים לי הרבה שמחה, בעיקר להריח את הריח המתוק של העגבניות שהן מבשילות.והציפורים האלה(לא ידוע עם יונים, עורבים, בכל זאת, קמתי בבוקר מטושטשת..)הדבר היחידי שקלטתי היה את המקורים הקטנים שלהן מנקרים את הגידולים שלי, אלה שכ"כ התגאתי בהם!בסדר, אתם יודעים מה? מ</div>Sat, 23 Mar 2013 13:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (whit wich)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823637&blogcode=13715570http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=823637&blog=13715570http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823637&blogcode=13711882<div align="right" dir="rtl">הרבה פעמים אני נעמדת מול המראה. אם זה לסדר את השער, אם זה לצחצח את השיניים, ואם זה סתם להתבונן בהשתקפותי ולהרהר.כשאנחנו ישנות אחת אצל השנייה, נעמדות זו לצד זו, אני נדרכת. מנסה להתמתח ולהתנשא לגובה. בדרך כלל הביטחון העצמי שלי מוסיף לגובה שלי עוד עשרה סנטימטרים בערך, אבל לצידה אני מרגישה כמו עלה רמוס. כמו גבעול קטן ללא עלי כותרת. קטנה וחסרת משמעות.השער הבלונדיני שלה גולש ומתסלסל בקצוותיו. גם אם הוא פרוע, עדיין יש בו משהו יפה. סביב הראש שלי נוצר כתר דמויי תלתלים שחורים, שלא יותר אלה תוצאה משער פרוע.הח'צקונים שלי יוצאים אל העור. לא משנה בכמה קרמים אני משתמשת, הם בולטים, הם אדומים, הם מכוערים. לצד פניה החלקות והמושלמות, שעניי הדבש בתוכן יוקדות בחמימות. ואילו בעניים שלי משתקף רק קור, רואה וריחוק...בצבע חום-ירוק.הרבה פעמים ניסיתי לעצור את ההשוואה הזאת המתרחשת בראשי. לא פשוט.אנחנו כל כך שונות שאני לא מבינה איך אנחנו חברות. היא תמימה, מתוקה ומקסימה, ואילו אני אכזרית, עוקצנית, מתחוכמת. היא שקטה, פתוחה, מלאת רחמים כלפי אנשים. ואילו אני במצב לא מוגדר, פועלת מאחורי הקלעים ואם זאת עושה הרבה רעש והמו</div>Wed, 20 Mar 2013 10:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (whit wich)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823637&blogcode=13711882http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=823637&blog=13711882http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823637&blogcode=13704071<div align="right" dir="rtl">המילים הכואבות צולפות בי, כשחיוכים משועשעים ומלגלגים מקיפים אותי.נדמה היה לי שהזמן עצר. רגליי מוסמרו לקרקע. חמתי בערה ועניי רשפו אש.לא בכיתי. רק אידיוט יעמוד במרכז בנים ויבכה לקולותיהם הלועגים.יישרתי אליהם מבט. רציתי לצעוק ולצרוח, אך דממתי. בשקט פלטתי לעברם קללות, כשאני מפלסת את דרכי בין הנערים הצוחקים, כאילו מילותיי לא הזיזו להם."גבר", שמעתי את האחד מהבנים פולט. נשכתי את שפתי התחתונה בחוזקה, אבל זה היה מאוחר מידי. הכעס שלי השתולל בגופי, ומפי נפלטו שטף של קללות. "לך תזדיין עם החברים הצ'וכים שלך!" צרחתי עליו את המילים, עומדת במרכז, מוקפת בבנים. המומים מפרץ הכעס שלי. שותקים כמו דגים.אספתי את שארית הכבוד שנותרה לי וצעדתי משם, כשאני מושכת את הקפו'צון עד מעל לראשי. התביישתי במילים שאמרתי - מין הסתם לא ממש אהבתי לקלל. אך המילים הכואבות שלהם עוררו את הכעס שלי לתחייה.חזרתי מההפסקה לכיתה רוחשת שמועות. לחשושים מכל עבר, הצבעות, מבטים המומים. כמובן, הם לא ציפו שאני, הילדה המסוגרת והשקטה, שאינה משתפת את תוכניותיה באיש, תצעק קללות כאלו ועוד בפני חבורה שלמה. אני הייתי רק אחת...שם לא אני צעקתי. הכאב ש</div>Wed, 13 Mar 2013 14:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (whit wich)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823637&blogcode=13704071http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=823637&blog=13704071http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823637&blogcode=13697358<div align="right" dir="rtl">אני אוהבת את השיר הזה.המילים שלו, הכנות, האמיתיות, גורמות לי להישאב לתוך עולם אחר.עוצמת את עניי, יכולה ממש לשמוע את הצער מעבר לאוזניות.יש לי את הקטע הזה, להימשך לשירים בעלי משמעות.אבל זה...שיר שגורם לי להתרגש. שיר שאני יכולה לעצום עניים ולהקשיב לו.לנצח.השיר הזה גורם לי, משום מה, לראות איפה שהוא שם, את עצמי.את הסיפור שלי."It's too late to apologize" כך אומר השיר."it's to late..." המילים האמיתיות, הכואבות, מהדהדות באוזניי ללא הפסקה.אני רואה את עצמי, כאילו הציבו לפני מראה. במראה לא רק אני משתקפת. עוד צללית לא ברורה משתקפת שם.מאמצת את עניי, לא יודעת לזהות.אני רואה עניים חומות בהירות. עניים צוחקות, עניים שטמון בתוכן משהו...מיוחד. לא יודעת להגדיר מה.משהו בעיניים שלו קורא לי להתקרב, משהו אומר לי ללכת לשם.זה הוא. זה שגרם לי לסבול.זו אהבת חיי. וזה מאוחר מידי לתקן.</div>Thu, 07 Mar 2013 17:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (whit wich)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823637&blogcode=13697358http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=823637&blog=13697358http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823637&blogcode=13692901<div align="right" dir="rtl">אני רואה אותך לנגד עניי.משפשפת אותן. אתה עדיין שם. עומד ומחייך אליי.הצמרמורת עוברת בכל גופי. צמרמורת קרה, צמרמורת של פחד.אתה מתקרב מעט. אני מתרחקת. השמיכה נמצאת עד מעל לראשי ועור ברווז עוטף את כולי. אני מפחדת.התמונות רצות מול עניי במהירות מטורפת. הראש שלי הולם בחוזקה.הדמעות עולות לעניי. איך יכולתי להיות כל כך...איומה!?אני רוצה להתקרב אליו, לחבק אותו, להגיד לו שאני מצטערת. אבל הראש שלי אומר לי להגיד משהו אחר.אל תתקרב אליי ~~~הוא היה אחד האנשים הכי חכמים שהכרתי, ושאני מכירה.פחדתי מימנו. פחדתי מימנו פחד מוות, כמו שלא פחדתי מאף אחד בחיים שלי. פחדתי להיות שם, לידו.הוא היה שם בשבילי. הוא היה מיוחד.הוא היה סבא שלי. נשמע קצת הזוי, נכון?אני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול, אף על פי שחלפו מאז כמה שנים טובות. הייתי בכיתה ב' או א'. ילדה תמימה, כזאת שלא מבינה שום דבר. הלכתי לבית-הספר, שיחקתי, צחקתי. לא ידעתי שקרה משהו. לא ידעתי שזהו, שזה אבוד.אני זוכרת את הצלצול, סוף יום לימודים. בדיוק נכנסתי לצהרון שבו הייתי בצעירותי, אימא תמיד הייתה מקפידה לאסוף אותי בארבע בדיוק.</div>Sun, 03 Mar 2013 16:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (whit wich)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823637&blogcode=13692901http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=823637&blog=13692901