השעון המעורר הבוקע מתוך האייפד ומעמעם אותי במעט מהשינה המועטה שזיכיתי הלילה. המצעים חמימים, הכרית רכה והמזגן מזמזם לו חרישית ברקע. אני אפילו לא טורחת לשלוח יד ולהפסיק את הצלצול וסוגרת את עיניי במאמץ לחזור לשינה ובתקווה שהיום יעבור ללא בית הספר.
בית הספר; זה שמדכא, שמתסכל, שמעייף, שמצליף בכוחניות עליי בעודי נסוגה אל תוך עולם הדימיון שלי ומחפשת מפלט, זה שמרוקן אותי מכל שמחה ומשאיר אותי עם חלל מעיק.
אני חוזרת הבייתה תשושה מיום עמוס בקישקושי-מוח חסרי טעם שזכיתי להקשיב להם בחצי אוזן, עם תיק ששוקל לפחות עשרים קילוגרמים אשר בתוכו נחבאים שעורי הבית שתפקידם לאמלל את היום שלי גם אחרי השעות הקשות שמחובתי למלא.
השנה קשה, היא נמשכת כמו מסטיק אך מותירה בי הרגשה שלא הספקתי לעשות כלום. בית הספר כבר מחליא אותי, אני מנסה לברוח בכל כוחי שנשאר, בעוד הם צופים בי נאבקת ודורשים ממני דין וחשבון.
ובמבט לאחור, אני לא רואה מה בית הספר באמת נתן לי שאוכל להשתמש בו, חוץ מכמובן כמה תובנות או ידיעות בסיסיות כמו קרוא וכתוב ופעולות החשבון. אני כן רואה בבירור איך הוא מרוקן אותי, שואב ממני, איך הוא מענה אותי והופך אותי לרובוט אפלולי ומגושם שכל מה שהוא מסוגל לעשות זה לשנן בעל פה תשובות חסרות תוכן.
הוא נתן לי את הידיעה המקסימה שהאנשים מחולקים לקבוצות-קבוצות על פי האופי וסגנון הלבוש. הוא השריש את המסגרות החברתיות הרבות כבר מגיל צעיר ככה שאוכל לשלול בלי להניד עפעף כל מי שלא נכנס לקבוצה המצומצת אשר אני ממקומת בה, והוא עזר לי להזניח את מוזריות שלי, שאני עובדת כל כך קשה על להבליט אותה, בשביל שאני אתאים באופן כל שהו לחבורת ילדים שקובעים את מעמדי ושיקבעו דעה לגבי אשר בסופו של דבר תהפוך להיות אמת אשר אצטרך להתמודד איתה. ואכן, אולי בית הספר לא אחראי על טבעו המעוות שהאדם סיגל לעצמו - אבל הוא בהחלט עזר לו בצורה יוצאת דופן.
בית הספר לימד אותי שאין לי שום מקום להתבטאות בעולם המקובע שלנו, שאו שמה שאני אומרת נכון או לא נכון, שאני חייבת להגיע בתיאום בלי להראות את מה שאני אוהבת או טובה בו כי זה לא קשור או נחוץ למבחן או למטרה שלשמה אני מכוונת, או הם מכוונים אותי, וזה הבגרויות. אסור לי בשום אופן לחרוג מהמסגרת האפורה, ואם לא הציון בתעודה שלי ירד ואני אחשב לכישלון חרוץ, ואסור לי להראות שאני שונה או להפגין בלבול בשאלה כלשהי מבלי לקבל על זה מבט זועם ואנחת תסכול.
בית הספר תקע אותי בסיר לחץ עם עמיתי הבורים ומנסה בכל כוחו להכניס אותי למצב של באנליות ושאיפות ממוצעות בלי להתחשב בצדדים האחרים של האישיות שלי. הוא שלל ממני את חופש הבחירה ונתן לי מסגרת בעייתית שרק סיננה אותי. הוא עבד בחריצות וליטש אותי עד לחוסר צורה מוחלט בשביל שלא אעשה צעד במקום הלא נכון.
בית הספר הציג בפניי את העובדה שאין הזדמנות חוזרת, שאם הייתה לי נפילה אני לא מסוגלת לחפות עליה בשום צורה שהיא ואני יורדת במקצוע ובסופו של דבר בתעודה עצמה.
בית הספר זיכה אותי בפחד תהומי מזמן, אין לי זמן במבחן, בשעורי-בית, לפני המבחן ובהגשת עבודות. כמובן אבל שבמהלך השיעור אני שואלת כל דקה בערך כמה זמן עבר. הכל מוקצב ולא ניתן לשינוי, סוגר עלי ולא נותן לי מנוחה. הוא נתן לי את הבהלה המיותרת הזו שהכל מוקצב, הכל בקווים, לא לחרוג מהזמן שניתן לך. מחשבה אינסופית על הזמן שנותר והחרדה הבלתי נגמרת לגבי זה.
בית הספר מחדיר בי חרדה ומלחיץ אותי לאין סוף, נותן לי אי נחת ומנחית עלי דאגות לא נגמרות לגבי כל הדברים הקשורים אליו. נותן לי בידיוק את מה שאני צריכה בשביל התמוטטיות עצבים ופרצי כעס, עצב ומועקה. מטיף ללא סוף לגבי עישון וסמים בעוד הוא אחת הסיבות העיקריות שנערים פונים לסוג כזה של בריחה מהחץ החונק אותם בלימודים, הסוגר את ידיו הקרות אשר משאירות כוויות כאובות על הנשמה החשופה והפגיעה בגיל הזה.
בית הספר מלמד אותנו שלהעתיק זה לגיטימי להישרדות ונותן לנו כלים ושיטות איך לעשות זאת, איך לסחוט תשובה מהסובבים אותך בלי שהמורה תשים לב, איך להביט על המורה בעניין בעוד בראש שלך אתה נמצא בעולם טוב יותר. הוא נותן לנו את היכולת להיות חמקמקים, רמאים, שקרנים, שקטים ומעתיקנים ויחד עם זאת את ההרגשה שזה בסדר, שזה נחוץ והכרחי.
וגרוע מכל, בית הספר מלמד אותנו שהצלחה נמדדת באחוזים, שאין דבר כזה אושר ללא הצלחה ושהמספרים יותר חשובים מהאישיות שלך. הוא נותן לך את ההרגשה שאם אתה מצליח בלימודים אתה בן אדם טוב, שאם יש לך מאיות בתעודה יש לך עתיד בעוד אם אתה תלמיד קצת אחר, עם ממוצע 80 או 94, אתה בינוני ורק עוד מספר סטטסטי שבולע את היכולות שלך ואת העתיד שלך. רק עוד פוטנציאל לא ממומש וכלי במשחק הרבה יותר גדול מזה.
אז תודה לך, בית ספר, על השרשת הסטיגמות, דיכוי האישיות, השאיפה לבנאליות ועתיד סביר, הראייה הקיצונית, המחסור בתיקון, הפוביה מזמן, הלחץ האינסופי, על הכלים לרמאות, על המד הצלחה.
והצלחת.
כן, הצלחת, בית ספר, הצלחת.
הצלחת להיות מפעל לייאוש בלתי נגמר.
והכי חשוב, הצלחת להפוך אותנו לרובוטים חסרי צבע.
מרוקנים מתוכן ומתוסכלים.
אשר יודעים קורא וכתוב ואת פעולות החשבון.
הרי זה הכי חשוב.
תמליצו וזה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מדטרקטבת