חיוך סתמי

אוף... מה לא בסדר איתי?
מה יש לי? 
אין לי חשק לשום דבר.. אין לי חשק לכלום... מהרגע שהתחילה השנה הזאת אין לי כוחות
בדיוק שלשום דברתי עם מישהו מהבית ספר, סתם שיחה רגילה... הוא שאל מה קורה ואמרתי שהכל בסדר. כמו שכולם אומרים, הרי אף אחד לא יתחיל סתם לשפוך את הלב שלא מול מישהו. בטח שכשהוא מרגיש שהכל לא בסדר, אבל אין לזה סיבה. כי הכל פשוט לא בסדר, ככה.
ואז הוא אמר משהו ולא שמעתי בדיוק. וכששאלתי מה, הוא אמר שלא משנה. שאלתי אותו מה אמרת? אמרת שאני לא מאה אחוז? הוא אמר שכן. שכולם רואים שמשהו מוזר איתי לאחרונה. רק הנהנתי. כשהוא ניסה להבין מה לא בסדר, אני בעצמי לא יכלתי להגיד לי. כי זה פשוט לא בסדר. כי הכל לא בסדר. כי שום דבר לא מאה אחוז. כי אני לא מצליחה לקחת אותי בידיים, אני לא מצליחה במטרות שאני מציבה לעצמי. המטרות הכי לא קשות בעולם, ואני לא מצליחה לעמוד בהן. ובכל בוקר, אני אומרת לעצמי מחדש- זהו, היום אני מתחילה. עוד חודש חודשיים ככה אני בטוחה שאני ארגיש יותר טוב. אבל אני הורסת. וכשאני הורסת, אני אומרת לעצמי שאני יודעת שאני אצטער על זה אחר כך. אבל לא אכפת לי. ואז כשמגיע הערב, אני שוכבת במיטה ומבינה איך הרסתי את היום שלי ולא היה לי אכפת, והייתי מודעת. ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. שום פעם אני אומרת לעצמי, אחרי כל כך הרבה פעמים שאמרתי את זה לעצמי, שאני כבר לא יודעת איך לשכנע את עצמי שזה אמיתי- שזהו, ממחר זה יתחיל. ואני לא אהרוס לעצמי, ויהיה לי אכפת, ושאני אצליח. ושזהו, שזה באמת. ואז אני קמה בבוקר, והמעגל חוזר על עצמו.
מאיפה כל ההרס העצמי הזה? למה לא אכפת לי מעצמי? למה לעזאזל אני לא מצליחה בשום דבר שאני מציבה לעצמי???? מה קורה לי???? לא כייף לי כבר לעשות כלום, אולי אני צוחקת ומחייכת אבל זה רק באותו הרגע. כי משהו מצחיק אותי, כי קרה לי משהו מצחיק. כי ראיתי חברים, אז אני לא אבוא בפרצוף תחת. אני אחייך. עד שאני אהרוס שוב.
אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. כשאמא שואלת מה קורה, אני לא יודעת מה להגיד לה.
אפילו מהתוכנית פרשתי, אחרי ששלמנו 800 שקל. והייתי רק בשני מפגשים. חשבתי אולי זה יעזור לי, אולי אני לא אתן לעצמי להרוס, כי אני אתבייש. אבל איזה, אני אתבייש? הרי באותו הרגע שאני עושה משהו אני יודעת שאני אהרוס את עצמי ולא אכפת לי. לא אכפת לי. אני לא יודעת למה אני כזאת מפגרת. אז באמת, התייבשתי. והפסקתי לבוא. והיום, כשאמא קבעה לי תור למשהו אחר, התביישתי ללכת. כי פחדתי מהתגובה שלה. כי אני יודעת, אני יודעת שאני לא בסדר. אני יודעת שמשהו לא בסדר.
יש רגעים שאני חושבת אולי יש לי גידול במוח, שלוחץ לי על איזו נקודה שגורמת לי להיות ככה. לפעמים אני מקווה שיש לי אחד כזה. שיש סיבה לזה שהכל לא בסדר, שיוכלו להוריד אותו וזה יפסיק.
מה יש לי, אלוהים מה יש לי