חיוך סתמי

יש לי משהו לשתף אתכם. הייתי השבוע במסע ישראלי והמצב דיי שיבש לנו את המסלולים וקצת הרס את האוירה של המסע, וביום שישי היה אמור להיות השיא של המסע- שישי שבת בירושלים.

הגענו לכותל לקבל את השבת בשישי, רקדנו, שמחנו, קיבלנו את השבת, ופתאום נשמעה האזעקה. אנחנו מקריית שמונה, אז אזעקה זה לא דבר חדש לנו, אבל הלחץ הרקיע שחקים. כל הכותל התחיל לרוץ לכל עבר ואז הודיעו ברמקולים להכנס לתוך המנהרות של הכותל. תתארו לכן כמה מאות של אנשים רצים לתוך המנהרות באטרף, אנשים מתעלפים בדרך, אנשים מבוגרים, אנשים על כסאות גלגלים. 

כל השכבה התפזרה. הייתי רק עם חברה אחת שלי שהייתה בלחץ מטורף ולא הצליחה להפסיק לבכות. היינו כל כך צפופים באחת המנהרות, כל כך הרבה אנשים, דתיים, חילונים, תיירים, כולנו היינו שם ביחד.

אני חושבת שבחיים לא הרגשתי כל כך מחוברת לעם שלי ולארץ הזאת. הסתכלתי סביב וראיתי איך אנשים שלא מכירים אחד את השני עוזרים אחד לשני, את כל הדאגה, האכפתיות, הפחד.

אף פעם לא הרגשתי כל כך גאה. עלו לי דמעות בעיניים, אבל לא מהפחד. מההתרגשות.

אני מרגישה חזקה מאי פעם וגאה. אין עלינו בעולם.