הבנתי משהו. בכל פעם זה מכה בי פעם נוספת, כואבת יותר כי אני מסרבת בתוקף להכיר בקיומו של ענן הגשם שתמיד נמצא מעל ראשי, שמאפיין אותי. בכל סוף, כשדבר שחשוב לי נגמר, כשאנשים שיקרים לי מתרחקים בעל כורחם כי נגמר הדבר הזה, אני מבינה שאני זאבה בודדה שנידונה לצפות על החיים מהצד. המצב שלי הוא קבוע מראש, ותמיד חוזר על עצמו: אני מגיעה למקום שכולו טוב, נהנית במשך תקופה מסויימת, ואז כשהתקופה מסתיימת, כל אחד הולך לדרכו ואני הולכת לבד.
אני משתדלת בכל כוחי לא לרחם או לכעוס על עצמי ולכן אני מעדיפה לשכוח ולהציג את עצמי בכל מקום חדש כדף לבן ונקי בספר עב כרס, כהמשך של סיפור או אפילו פרק חדש. אני לומדת, הדימיון שלי מתפתח והתובנות מגיעות לבדן. עבור רוב האנשים שאני פוגשת בדרך, אני מסתורית, לא נוטה לספר על עצמי. יש כמה שאני יכולה למנות על עשר אצבעות ידיי, כמה אנשים ששמור להם מקום מיוחד במחשבות ובלב שלי, שמכירים אותי לעומק.
זה היה אמור להיות 'פוסט-סיום-התיכון'. רציתי לכתוב אחד, אבל זה מה שיצא, כי כך אני מרגישה. אני לא רוצה להרגיש כך, הלוואי שהיה משהו שהיה יכול לשפר את ההרגשה שלי, שיתקשר מישהו ויגיד שהוא רוצה להיפגש סתם כך, לנסוע, לדבר, או שיזמינו אותי למסיבה מחר בערב (אם אכן יש כזאת). אני רק רוצה להיות בחברה אנושית במקום לשבת בבית כל הזמן. האדם הוא יצור חברתי מטבעו אז למה תמיד פוסחים עליי, שוכחים אותי?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Aldebaran