בדיוק לפני כמה דקות קראתי את הכתבה הזאת.
תקראו אותה, או לפחות תעיפו בה מבט, רפרפו על השמות של החברות הידועות לשמצה ותחזרו לפה.
יאיר לפיד שאל איפה הכסף, הנה הוא. הוא שם, בידיים של אותן חברות שמתקיימות על משאבים לאומיים ועל כתפי עובדים קטנטנים שאף אחד לא סופר.
אני חושבת ש"צ'יפור" העובדים בחופשה הוא רעיון יפה, אך לא בר - ביצוע, לפחות לא כאן, במדינת ישראל שעוד רגע קורסת.
אני לא יודעת יותר מדי, אני רק בת 18 ולא טעמתי מהחיים האמיתיים של אזרח ישראלי, עדיין לא. אני מפחדת לשאול, לא רוצה לפתוח את הפצע הישן כמו כל כתב וכל עיתונאי וכל שר חצוף בממשלה מעזים לפתוח. אומרים שאין טעם בלבכות על חלב שנשפך, אבל כאן החלב נשפך ונשפך ואף אחד לא סוגר את הפקק. או עד שנגמר החלב, וזה בערך המצב שלנו היום.
אני שונאת להיות אובדת עצות, לא להבין ולא לתכנן את חיי לפרטי פרטים. אני שונאת את העובדה שהיום הרבה מאוד סטונדטים הם סטודנטים לשם כסף ועתיד ולא סטודנטים לשם השכלה. אני שונאת שילדים מתכננים מה יעשו כשיהיו גדולים כדי שיוכלו לעזור לאמא או לאבא או לשניהם להחזיק את הבית. אני שונאת שאדם קם בבוקר ומפחד ממה שיוליד יום, אם ישאר לו בית או לא, אם תישאר לו העבודה או לא, אם יוכל להביא ארוחת ערב לילדיו כשיחזור.
למה הגענו למצב הזה?
ולמה אתם, רמי המעלה ועבי הכרס שיושבים אי שם במרומי הכנסת, לא מניפים אצבע בשביל לעזור למי שזקוק לכם וזועק, חסר אונים לעזרה?
למה אתם לא מקשיבים לנו, לאזרחים.
אולי נקים מדינה משלנו, שאותה ננהל אנחנו, אזרחים מכל הסוגים שיודעים מה בדיוק הם רוצים.
המדינה הזאת תוקם על ידי העם, תנוהל על ידי העם, ותהיה בשביל העם, ממש כמו אז, בשנת 1789, כשערכים כמו
"חירות, שיויון ואחווה" ניצחו את כל המלחמות ואף אחד לא נשאר אדיש ויצא להלחם על מה שמגיע לו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Aldebaran