לא כל מי שנודד מחפש את דרכו - ג'. ר. ר. טולקין

ישבתי לבדי על הספה שבפינת חדר הומה אדם. נהניתי מהשקט שברעש, מהאווירה שהייתה.

הכל זז מהר, נמרח ברקע, והרגשתי כאילו אני מביטה ברכבת נוסעת.

מתוך מערבולת הצבעים והקולות הסתכלו בי עיניים יציבות.

הוא תפס את ידי והוביל אותי החוצה אל אוויר הלילה הצלול.

התיישבנו על שפת הים, צמודים כל כך בשביל להתחמם.

ואז הבטנו אחד בשניה, ואני טבעתי בעיניו.

"זה אמיתי?" שאלתי.

הוא רק חייך.