לא כל מי שנודד מחפש את דרכו - ג'. ר. ר. טולקין

יום הזיכרון שלי תמיד היה מתנהל לפי שגרה מתוכננת מראש. כמו בכל שנה תהיה צפירה ואני לא אדע מה לעשות - אם לחשוב על הנופלים והנרצחים, להשקיט את המחשבות שלי לחלוטין, ואולי בכלל להתפלל לטוב בשבילם ובשבילנו.

כמו בכל שנה אשתדל לצרוב בזכרוני את כל שמות הנופלים מהעיר בה אני גרה, ולא אצליח.

כמו בכל שנה ישדרו בערוץ הילדים את "אח שלי הגדול, את הפרק על הפיגוע בדולפינריום מ"בית משותף", ואת הסרט על הילד ששכח את המשקפת שלו ליד בסיס צבאי.

כמו בכל שנה העצב יהיה מהול בשמחה, שמחה מרה. נאזין לצפירה ונרכין ראשינו, ומיד אחר כך נתלה את הדגלים ונשב במרפסת כדי לצפות בזיקוקי יום העצמאות.

אבל השנה הופתעתי. בסופו של הטקס העירוני, כשנקראנו לעמוד לכבוד שירת התקווה, ציפיתי שהשירה תהיה חלושה, שכמעט תיבלע בתוך הרוח המקפיאה. אבל כולם שרו, בגאווה ובשמחה. גברנו על המואזין שהושמע ממרחקים בקולי קולות, וגברנו על הדממה הצורמת.

אני גאה להיות אזרחית במדינת ישראל, לחיות כאן ולדעת שעוד רגע וגם אני אלבש את המדים הירוקים כזית שחיכיתי כל כך ללבוש.

אני גאה במדינת ישראל שלנו, היפה והקטנה, היחידה במינה בכל העולם.

אני גאה להות חלק מהמקום הזה, בית.