או אהבה, לכל היותר בחיים שששיכים לי. הכל מזוייף. החברות הזאת לא שווה כלום אם את מתנהגת אליי כאל קיר שאין לו עיניים, ויותר מכך, שאין לו אוזנים. אני כועסת, כן, כי אני חושבת עליך כעל החברה הכי הכי טובה שלי, זו שלעולם לא הייתי מחליפה בדבר, זו שהייתי מקריבה את החיים שלי בשבילה, ואת בכלל בשלך. במשך שבועות ארוכים כל כך את רק מתרחקת ממני, לא שמה לב, או אולי בכלל מתעלמת ממני כשאני אומרת לך שתי מילים בודדות - "בוקר טוב". את עושה עצמך כאילו את עייפה, מרוטה, מנערת את הראש ומסתובבת בהפתעה לכיווני, להגיד לי שלא שמעת. תחסכי את זה ממני, את שמעת את מה שאמרתי בצורה חדה ובהירה, והייתי מעדיפה שתגידי לי שאת לא רוצה בחברתי יותר, רק לעכשיו או לנצח.
כואב לי לכתוב את זה, אפילו רק לחשוב על המילים הבאות שיבטאו את כל מה שהצטבר במוחי בימים האחרונים. מה כבר ביקשתי?! שתהיה לי חברת אמת? כזו שתהיה שם בשבילי, שתקשיב ואני אחזיר לה באותו המטבע. זה מה שרציתי במשך 5 שנים, ואז פגשתי אותך. לעזאזל, עוד רגע אני בוכה! פגשתי אותך, הפכת את העולם שלי למושלם, הראית לי שיש לבני האדם צד אחר. עברו כמה שנים מאז, הגענו להווה, וכבר לא אכפת לך ממני. אולי כן, יודעת מה? אולי עדיין אכפת לך ממני, אולי גם לך קשה להיות חלק מזה, לדעת זאת שאת גורמת לי ללכת, להפסיק לאט להבחין בך. אני דואגת לך ואני רוצה שתספרי לי מה קורה איתך, לא רק לחברות האחרות שלך, כי לי אין את זה, אין לי למי לפנות מכיוון שהשקעתי את כל כולי בך. רציתי שהחברות שלנו תהיה מושלמת, כמו שיש בסרטים האמריקאיים. אבל משא ומתן מצריך שני צדדים מעוניינים, ולמרבה הצער, כנראה שאחרי כל הזמן הזה, רק צד אחד נותר מעוניין.
מה קרה? נמאס לך ממני? עד לפני שבוע הכל היה בסדר, דיברת איתי כמו שלא דיברת מעולם, 'שיחת נפש' אמיתי כמו העשרות, אם לא המאות שכבר יצא לך לעשות עם כולם. אני מקנאה בך, בקשרים שיש לך איתן, ולמרות שהן גם החברות שלי, הן לא את. אני זקוקה לך יותר מתמיד ואת פשוט עיוורת לכך.
אמרתי לעצמי לא לקנא. הוא עצמו אמר "השארי חזקה, אהובה, השארי חזקה כמו הרוח.", או שבעצם אני אמרתי את זה. להיות חזקה אומר להכחיש את הסבל, להחזיק את הדמעות בפנים כדי לא להשבר בפני האנשים שאני אוהבת. אמרתי לעצמי שאני חייבת להשאר חזקה בשביל כולכם, שם, בפולין, וכאן, בכל יום. התמדתי בזה עד כדי כך שהדמעות הציפו את גרוני ולא אפשרתי להן לפרוץ החוצה למרות הכאב. עכשיו כבר לא יכולתי לעצור בעדן, הן פרצו מתוכי בכעס על כך שכלאתי אותן, על כך שכלאתי את רגשותיי. על מי אני עובדת, אני עדיין כולאת אותם, אני בוכה בחשכת החדר לבדי. אבל מי אני שאכפה את עצמי עלייך?! אפילו לא רצית שנהיה ביחד באותו חדר בטיול השנתי. מעולם לא רצית את זה, אני יכולה לקרוא אותך כמו ספר פתוח בכל שנה שאני מציעה לך את זה ואת מתקפלת בתוך עצמך, אומרת שאת תבדקי. ומה מתברר? שאת כבר מאורגנת, יש לך חדר, ואני עוד תלויה באוויר, המומה מעזות הנפש שלך. אז כרגיל, אני צריכה לכפות את עצמי על אחרות, כי לך יש חברות שאוהבות אותך, ומה אכפת לך ממני? את הרי כבר מסודרת, שתדאג לעצמה.
אני חייבת להגיד שזה רק קצה הבעיה. כמו שאמרתי, אני אעשה הכל בשבילך, אני מוכנה לסבול גם אם זה מפלח את הלב שלי כמו סכין חדשה. יש לי גבולות, נכון, יש לי גבולות כמו לכל אדם אחר. הבעיה היא שאני לא יודעת היכן הם עוברים.
לעזאזל איתך, השקעתי כל כך עד שפספסתי כל כך הרבה אחרים, כמעט פספסתי גם אותו.
אני נהנית להיות לבד.
אני נהנית להיות לבד כי למדתי להנות מהבדידות, למדתי לשרוד בעולם שבו לעולם לא אהיה רצויה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Aldebaran