לא כל מי שנודד מחפש את דרכו - ג'. ר. ר. טולקין

הלב שלי נשבר כשאני שומעת עוד על מעלליה של החברה הקרובה שלי אך הרחוקה ממני.
על החתכים, הצומות, השתייה לשוכרה, על חוסר תשומת הלב והאכפתיות שלה כלפי עצמה.

אמנם אני חוזרת ושואלת את עצמי האם ואיך אעזור לה, אבל אני פשוט לא מסוגלת להגיד לה שאני יודעת.
היא יודעת, לפחות כך אני מניחה, אבל אני מפחדת להשלים עבורה את החסר ולהתוודות.

אני אמיצה, תמיד הייתי, תמיד הטחתי את האמת בפניהם של אנשים, אז למה עכשיו אני לא מסוגלת לעשות את זה?

למה אני קופאת, דווקא עכשיו?

ואולי, אולי אני בכלל לא צריכה להתערב?