לפני כמה דקות קראתי כתבה בynet, על ילדה בת 15, שהתאבדה. היא לא עשתה את זה ככה סתם, אלא כי לא נתנו לה לחיות.
היא פרסמה ביוטיוב סרטון, שבו היא מספרת על מה שעברה - על הבריונות, הניצול, האנורקסיה, הסמים, הפחד, ובעיקר על הבדידות.
אחרי חודש, כלומר ממש עכשיו (עניין של ימים), היא התאבדה.
יש מעט סיפורים כאלו, וטוב שכך. הם תמיד מצליחים לגרום לי לשבת בשקט ולקרוא עליהם, להכיר קצת את האנשים שכבר לא כאן בגלל בחירה שעשו בעל כורחם. אני הייתי בדרך לשם, אבל ברחתי לכיוון אחר. ניצלתי, אבל היא לא. כואב לי להגיד את זה, אני מרגישה שאני מתגאה בהישג שאחרים לא הצליחו להשיג כי לא היה להם כוח, כאילו היה זה הישג ששמור רק לקומץ אנשים שאין כל שוני ביניהם. אבל את הנעשה אין להשיב.
אני רוצה שתכירו אותה.
קוראים לה אמנדה טוד.
בתיאור לסרטון שהיא פרסמה היא כותבת שהיא רוצה להוות השראה, להראות שהיא יכולה להיות חזקה כנגד כל הסיכויים, עבור אלו שעדיין מחפשים אור שינחה אותם אל מחוץ לחושך.
"אני מקווה שאוכל להראות לכם שלכל אחד יש סיפור, ושהעתיד של כל אחד יהיה טוב יותר יום אחד, אתם רק צריכים להתגבר על זה ולהמשיך ללכת. אני עדיין כאן, לא?"
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Aldebaran