ממש מרגישים את יום ההתפרקות קרב ובא, זה תמיד קורה... איזה יום באמצע איזו תקופה שאני פשוט מתייפחת, "קוראים לזה מחזור" ... לא.

את הולכת כפופה מיום אחד ליום שאחריו, גוררת את עצמך מה-16 ל-17 והלאה על לוח השנה, וככה בדיוק זה מרגיש, שטחי כמו בלוח השנה, משבצת לבנה קטנה וממוספרת.

אני מרגישה אבודה בעת שאני ממוקמת באופן יציב ומעוגן להחריד. בראש, במוח, החלל המצומצם הזה, מספק לי את מסע ההפלגה אל האין סוף, האמת, האוויר, החופש לאותנטיות. ואילו במציאות, אין סוף מוחשי שחונק, מגדיר, תוחם, נועל אותי תחת הנסיבות ומשליך את המפתח לים.

ואז מגיע אותו היום, שני המימדים פוגשים אחד את השני ומביאים אותי להכרה שאני חיה חיים בנאליים, מלאים ברפלקסים, בהתנהלות אוטומטית, חיי הבל.

אבל את מחייכת, את צוחקת, את חסרת בטחון, את עייפה, את רבה עם קרובים, אפילו יש לך בעיות עם ההערכה של הבוס, ככה נראים החיים של כולם לא?

אין משמעות, יש איזו הסכמה רווחת שלחיים אמורה להיות משמעות, אבל אני בספק שמישהו אי פעם מצא אותה.

המושגים האלה, שכולנו מחפשים ואף אחד לא מוצא, כמו משמעות, הצלחה או אושר...  כמה תוכן צריך להיות בשביל להגדיר אותו בתור המשמעות? כמה הישגים צריך בשביל להגדיר אותם בתור ההצלחה? כמה חיוכים צריך בשביל להגדיר אותם כאושר? 

אני חושבת שמישהו המציא את המושגים האלה בשביל שאדם, שבסה"כ ריק לו, יצליח להגדיר במילים מה חסר לו.

בסה"כ ריק לי.