http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819518heCopyright 2026 LW. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819518http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819518&blogcode=14980272<div align="right" dir="rtl">"נשמע שנ' ממש מעורר בך רגשות, שקשורים אלייך שקשורים לחברה שלך" "כן... ממש, הוא מעסיק אותי חבל על הזמן, הוא ממש מעלה אצלי הרבה שאלות ומחשבות מעבר לשעות העבודה כאן" "בגלל זה אולי קשה לך, את עוברת אולי תהליך מקביל ביחד איתו?" "אמ.. כן יכול להיות האמת שאני חושבת על זה אז..." "אולי נעשה 5 דק' הפסקה? ונמשיך לחצי שעה שאני חייבת לך?" "אמ.. כן בסדר" יופי לך שאת יודעת לשאול שאלות טובות וליצור מרחב פסיכודינמי מאפשר ולעשות כאילו שאני מרכז העולם לרגע ואז את נהיית הפסיכולוג בישראלים "אמ.. כן אז יש עוד משהו שאת רוצה לשתף?" וקוראת לי מיילים בפרצוף לפחות לרגע מישהו שאל... ואפילו שזה מזויף, לפחות שאלת... יותר מלשאול, ביקשת שאשמיע לא זוכרת מתי מישהו ביקש ממני להשמיע, לא בכותרות... אלא ממש להשמיע ואו כמה קלטות אגרתי למי שאי פעם יבקש להאזין חלקן פה, יש בלוג אחר, חלק בבלוג הממש ראשון שלי, חלק פיזרתי בפתקים באייפון יש חלק אפילו במסמכי אופיס של ממש "לא אין לי כלום, נראה לי שכלום" "טוב אז תעשי מה שדיברנו ונפגש שבוע הבא?" "כן.. כן בסדר.. תודה, נתראה..." נראה לי שאף אחד לא רוצה לשמוע אולי זה בא</div>Wed, 23 Jan 2019 15:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (LW)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819518&blogcode=14980272http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=819518&blog=14980272http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819518&blogcode=14980269<div align="right" dir="rtl">מודבק היישר מהפתקים באייפון, רגע אחד לפני שנרדמתי ב31 לדצמבר 23:50 בערךעייפה וטעונה מכדי לעשות סיכוםלא זוכרת אפילו את המעבר מ17 ל18 לא יודעת אם אזכור את המעבר הזה, הכל הטשטש לכדי תקופה עמוסה אחת, בלי פנאי לסיכום בלי פנאי לעיבוד, נוחת עליי ונכפה עליי להתחיל בלי נקודה שלא נדבר על פסיק.הייתה שנה ארוכה של כלום על פניו אולי יותר מתחת לפני השטח. יכולה להיות יותר מזה אבל עייפה מידי, יותר<spa</div>Wed, 23 Jan 2019 15:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (LW)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819518&blogcode=14980269http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=819518&blog=14980269http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819518&blogcode=14873340<div align="right" dir="rtl">פעם היה לי את טל טל ספג את האומללות שלי את החולניות שלי את כל מה שמסריח ולא שפוי היום הם אומרים לי יש דברים שתצטרכי להתמודד איתם בעצמך יש דברים שאנחנו לא נוכל לפתור בשבילך טל לא ניסה לפתור ואף פעם גם לא ביקשתי ממנו דבר מוזר שכזה הייתי רושמת לטל שאני רוצה להתאבד והוא היה אומר לי שהוא שונא אנשים הקשבנו אחד לשני אבל לאף אחד מאיתנו לא היו תשובות גם לא ציפינו, גם לא ניסינו יום אחד ניתקתי איתו קשר כי אני קצת הבראתי הטחתי בו והאשמתי אותו, למה אתה כזה למה אתה תקוע תתחיל להתמודד עם דברים בעצמך אני לא יכולה לפתור דברים בשבילך היום אני שוב קצת חולה, שוב אומללה מעניין איפה טל נמצא</div>Wed, 15 Feb 2017 01:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (LW)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819518&blogcode=14873340http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=819518&blog=14873340http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819518&blogcode=14873335<div align="right" dir="rtl">בוקר לא זוכרת איך היום התחיל אבל היו כמה התרחשויות באמצע קצת שגרה, שנת צהריים, נתקעתי בגשם בלי מטריה משמרת לילה הזמנתי קפה ארומה, הקופאית לא הייתה בטוחה אם יש קצפת יש קצפת אה אין קצפת ככה הוא נגמר </div>Wed, 15 Feb 2017 00:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (LW)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819518&blogcode=14873335http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=819518&blog=14873335http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819518&blogcode=13912078<div align="right" dir="rtl">ממש מרגישים את יום ההתפרקות קרב ובא, זה תמיד קורה... איזה יום באמצע איזו תקופה שאני פשוט מתייפחת, "קוראים לזה מחזור" ... לא. את הולכת כפופה מיום אחד ליום שאחריו, גוררת את עצמך מה-16 ל-17 והלאה על לוח השנה, וככה בדיוק זה מרגיש, שטחי כמו בלוח השנה, משבצת לבנה קטנה וממוספרת. אני מרגישה אבודה בעת שאני ממוקמת באופן יציב ומעוגן להחריד. בראש, במוח, החלל המצומצם הזה, מספק לי את מסע ההפלגה אל האין סוף, האמת, האוויר, החופש לאותנטיות. ואילו במציאות, אין סוף מוחשי שחונק, מגדיר, תוחם, נועל אותי תחת הנסיבות ומשליך את המפתח לים. ואז מגיע אותו היום, שני המימדים פוגשים אחד את השני ומביאים אותי להכרה שאני חיה חיים בנאליים, מלאים ברפלקסים, בהתנהלות אוטומטית, חיי הבל. אבל את מחייכת, את צוחקת, את חסרת בטחון, את עייפה, את רבה עם קרובים, אפילו יש לך בעיות עם ההערכה של הבוס, ככה נראים החיים של כולם לא? אין משמעות, יש איזו הסכמה רווחת שלחיים אמורה להיות משמעות, אבל אני בספק שמישהו אי פעם מצא אותה. המושגים האלה, שכולנו מחפשים ואף אחד לא מוצא, כמו משמעות, הצלחה או אושר... כמה תוכן צריך להיות בש</div>Wed, 18 Sep 2013 00:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (LW)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819518&blogcode=13912078http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=819518&blog=13912078http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819518&blogcode=13906350<div align="right" dir="rtl">כל דבר שנעשה בחיים יהיה חסר משמעות, אבל עדיין חשוב שנעשה אותו. נדמה שאני תמיד מגיעה לאותה נקודה, מנסה לסחוט משמעות מהחיים, כשכל הניירת הזאת חסרת ערך כקליפת השום. עם ולמרות כל המגננה הצינית, מתחבאת שם איזו נפש היפית תמימה. עגום בעיניי המצב הזה בו כסף איבד את תפקידו כאמצעי והוגדר כמטרה. אחד מהאחים רייכמן נפטר בקיץ האחרון והותיר אחריו מיליארד דולר. הוא השאיר שתי צוואות והורה שהאחת תפתח מיד לאחר מותו והשניה רק אחרי ה'שלושים'. בין ההנחיות שרשם בצוואה הראשונה הייתה בקשה שהוא ייטמן עם זוג גרביים מסוים שהוא רחש להם חיבה. ילדיו מיהרו להביא את הגרביים לחברה קדישא ובקשו לקוברו עם הגרביים. בחברה קדישא סרבו לבקשה, כמובן, והזכירו למשפחה שזה בניגוד להלכה. בניהמשפחה התחננו והסבירו כי אביהם היה אדם אדוק ומלומד ובוודאי הייתה לו סיבה טובה לבקשתו האחרונה. אבל בחברה קדישא עמדו בתקיפות בסירובם. בזעם רב פנתה המשפחה לבית הדין הרבני. והרבי הסביר להם בעדינות: "למרות שאביכם השאיר את בקשתו בהיותו עדיין בעולמנו, הרי שעתה, כשהוא בעולם שכולו אמת, הוא בוודאי מבין שזה אך לטובתו שייטמן בעפר ללא הגרביים"</div>Thu, 12 Sep 2013 00:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (LW)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819518&blogcode=13906350http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=819518&blog=13906350http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819518&blogcode=13897944<div align="right" dir="rtl">"כאן, בזה הרגע, אתה תוהה אם באמת משהו לא בסדר. התשובה היא כן. אבל באותו רגע מתברר לך שאתה יכול לשנות את עתידך באמצעות התקת העבר להווה. עבר ועתיד מתקיימים אך ורק במחשבות שלנו. הרגע הנוכחי לעומת זאת, נמצא מחוץ לזמן. זהו הנצח. ההודים מכנים אותו בשם 'קרמה', באין מונח מוצלח יותר. אולם מדובר בתפיסה שאינה מוסברת כראוי. מעשיך בעבר לא ישפיעו על ההווה. מעשיך בהווה יכפרו על העבר ומובן מאליו שישנו את העתיד." "הגיע הזמן שתצא מכאן, שתכבוש מחדש את הממלכה שלך שהסתאבה מרוב שגרה. תפסיק לשנן תמיד את אותו שיעור, כך לא לומדים שום דבר חדש." "לא מדובר בשגרה. אני פשוט לא מאושר" "לזה אני קורא שגרה. נדמה לך שאתה סובל, משמע אתה קיים. אנשים אחרים מתקיימים בשביל בעיותיהם, ומעבירים את זמנם בדיבור כפייתי על הילדים, על הבעל, על בית הספר, על העבודה, על החברים וכדומה. הם אינם עוצרים לרגע לחשוב : אני כאן. אני אמנם תוצר של כל מה שהיה ויהיה, אבל אני כאן." עזבתי את הספר הזה וחזרתי אליו כמה פעמים, תקועה תמיד בהתחלה, מתקדמת שני עמודים קדימה וחוזרת שלושה אחורה... בלי סיבה. הוא שהה על המדף קרוב לשנה, התגריתי בו, דפדפתי וזנח</div>Tue, 03 Sep 2013 01:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (LW)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819518&blogcode=13897944http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=819518&blog=13897944http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819518&blogcode=13893494<div align="right" dir="rtl">אז למה באמת הפכנו עצמנו ליצורים פחות חיים ויותר שורדים. מגיע סופו של כל יום ובאופן אוטומטי אנחנו מוחים מעלינו כל זכר שהותירה עלינו היממה, מודים על שתים עשרה שעות שהשארנו מאחורינו, מודים על שמונה שעות שינה שאנחנו זוכים לה ביום טוב, חמש בכל יום אחר ומתפללים שהמחר לא יגיע, ואם הוא יגיע אז שייקח את הזמן. הפכנו לפשרנים, ההחלטות שלנו, כולן עם אותו האופי. התפשרנו על מקום העבודה, התפשרנו על הדירה, התפשרנו על המשכורת, התפשרנו על כל אורח חיינו. החלומות שלנו הם פשרנים בפני עצמם. האוורסט, אולי אחד מהאוקיינוסים, ראש ממשלה, אסטרונאוט... המרנו אותם לעמידה בתשלומי החודש עם קצת מרחב לנשימה. היינו קטנים וחסרי גבולות, ואז אנשי המציאות החליטו לתחום אותנו. אנסו אותנו להיראות, לחשוב ולהתנהג כפי שמוסכם. לא לרוץ במסדרונות, לא להראות מגוחך, לא לצעוק, לא להשתולל, להחזיק את הסכין ביד ימין ואת המזלג בשמאל. כדי שלשכנים לא יהיה על מה לרכל, שקרובי המשפחה לא יעקמו מבט. הסדר המופתי הזה מעצבן אותי, השגרה מעצבנת אותי, מעצבן אותי שאני חיה כמו כולם בשביל למות כמו כל השאר. הם חושבים שהם ריאלים, הם לא מבינים שהם פסימים</div>Thu, 29 Aug 2013 00:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (LW)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819518&blogcode=13893494http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=819518&blog=13893494http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819518&blogcode=13887782<div align="right" dir="rtl">כולנו בני אדם. משתמשים באותן מטאפורות שחוקות.. הולכים באותן דרכים סלולות, חוזרים אחד אחרי השני וממשיכים לייחס לעצמנו ייחוד. אנחנו לא מיוחדים, כי אם כולנו מיוחדים אז אף אחד לא באמת מיוחד, ואם כולנו שונים אז אנחנו למעשה אותו הדבר, אם כולנו יותר טובים מהאחר אז כולנו בעצם באותה הרמה. והפרדוקס ממשיך... העולם הזה גדול, והיכולת שלנו להבין אותו מוטלת בספק. כולנו טובים במהות שלנו ועדיין לכולנו רע. אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו הצבע האפור בעולם מלא צבעים, ושוכחים שלרוב, פני השטח לא מעידים בהכרח על הפנים. כולנו נפשות פצועות שהעולם אנס אותנו להראות את ההפך, אנחנו ניזונים מדרמות ורחמים עצמיים. אני אנושית ועם כמה שהייתי רוצה- אין לי דרך להתעלות על זה. רע לי רע לי. כי הראייה שלנו סלקטיבית, והיא דואגת לנפות היטב את מה שטוב. החיים עושים צחוק מאיתנו ואנחנו ממשיכים לקחת את זה קשה.</div>Thu, 22 Aug 2013 21:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (LW)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819518&blogcode=13887782http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=819518&blog=13887782http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819518&blogcode=13886847<div align="right" dir="rtl">שעות חמות של לילה קיצי, לא חוויתי אותן השנה... רק הנוהל הקבוע, לחזור הביתה לבלות כמה שעות על כיסא המחשב. המקום הכי קר בבית, המזגן נושב בדיוק מצד ימין. בזמן שאנשים מתחככים בלחות והחום אני יושבת רועדת עם שיער סמור. תיאור קצת סימבולי הייתי אומרת. לא יודעת איך הגעתי למצב הזה, שקט צורם, ריקנות כל כך כבדה... מה קרה שם בדרך שהביא אותי לדפוס הזה של ויתור מראש. "לא" נוח כזה שחוסך ממך את ההתמודדות עם החיים, שליטה מוחלטת שמעגנת אותך לאדמה ולא נותנת לך הרבה ברירה אלא להשאר ביציבה ולא להסחף. הרבה רעש וצלצולים על "לא ללכת אחרי העדר!" אבל עד כמה זה באמת עושה אותי טובה יותר, שהרי העדר מתקדם ואני סתם יושבת לי בצד הדרך עם אף מורם. בולמת חיוכים ובולעת את הצחוק, נמנעת מלהרגיש כשאין לזה מקום, ומשפרת בדרך קבע את ריסון מצבי הרוח. אני מנסה לחמוק מתכונות אנושיות כי אולי ככה יהיה לי יותר קל. כי ככה אני אהיה יותר בטוחה, ככה אני בסדר היום ואני נהנת מהוודאות שאהיה גם מחר. </div>Wed, 21 Aug 2013 22:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (LW)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819518&blogcode=13886847http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=819518&blog=13886847