כל דבר שנעשה בחיים יהיה חסר משמעות, אבל עדיין חשוב שנעשה אותו.
נדמה שאני תמיד מגיעה לאותה נקודה, מנסה לסחוט משמעות מהחיים, כשכל הניירת הזאת חסרת ערך כקליפת השום.
עם ולמרות כל המגננה הצינית, מתחבאת שם איזו נפש היפית תמימה. עגום בעיניי המצב הזה בו כסף איבד את תפקידו כאמצעי והוגדר כמטרה.

אחד מהאחים רייכמן נפטר בקיץ האחרון והותיר אחריו מיליארד דולר. הוא השאיר שתי צוואות והורה שהאחת תפתח מיד לאחר מותו והשניה רק אחרי ה'שלושים'.
בין ההנחיות שרשם בצוואה הראשונה הייתה בקשה שהוא ייטמן עם זוג גרביים מסוים שהוא רחש להם חיבה. ילדיו מיהרו להביא את הגרביים לחברה קדישא ובקשו לקוברו עם הגרביים. בחברה קדישא סרבו לבקשה, כמובן, והזכירו למשפחה שזה בניגוד להלכה.
בני המשפחה התחננו והסבירו כי אביהם היה אדם אדוק ומלומד ובוודאי הייתה לו סיבה טובה לבקשתו האחרונה. אבל בחברה קדישא עמדו בתקיפות בסירובם.
בזעם רב פנתה המשפחה לבית הדין הרבני. והרבי הסביר להם בעדינות: "למרות שאביכם השאיר את בקשתו בהיותו עדיין בעולמנו, הרי שעתה, כשהוא בעולם שכולו אמת, הוא בוודאי מבין שזה אך לטובתו שייטמן בעפר ללא הגרביים". וכך נקבר מר רייכמן ללא הגרביים.
מיד לאחר ה'שלושים' נפתחה הצוואה השניה, ונאמר בה בערך כך: "ילדי היקרים, נכון לעכשיו בוודאי קברתם אותי ללא הגרביים לרגלי. אני רוצה שאתם באמת תבינו ותטמיעו שלאדם יכולים להיות מיליארד דולרים, אבל בסוף, הוא לא יכול לקחת אתו לקבר, אפילו זוג גרביים".

וזה ככה, כמות הכסף שברשותך הפך למדד שקובע כמה מוצלח אתה. אמא מלמלה לי היום בנימה ספק ריאלית ספק פסימית, "אז מה את רוצה לשנות את העולם? אי אפשר לשנות את העולם".
סוג האנשים שחיים בקונצנזוס שגוי, בין קירות צפופים תחת תקרה נמוכה, במחשבה שזה הנתון ואין לנו ברירה אלא ללמוד להסתדר איתו.
בכל עשור מתרחשים מאות שינויים, שמצטברים להתפתחות כוללת ניכרת. אנשים קטנים הופכים לשמות גדולים, צעדים קטנים עושים רעש בכל העולם.
זו טעות לוותר לעצמנו מראש.
אם ממילא אני אלך ללמוד, אני אעשה את זה עם ערך מוסף. הייתי רוצה לחזור בסוף היום מסופקת מהידיעה שהייתי משמעותית למישהו, שהשגתי דבר מה מופשט מעבר לעוד שטרות בארנק. שאולי הותרתי חתימה בעולם ולו הזעירה ביותר.
נוחות כלכלית היא לעולם אינה דבר ודאי, גם אם התקבלת לאחד ממסלולי היוקרה באוניברסיטת תל אביב. אין לי מה להפסיד.