"כאן, בזה הרגע, אתה תוהה אם באמת משהו לא בסדר. התשובה היא כן. אבל באותו רגע מתברר לך שאתה יכול לשנות את עתידך באמצעות התקת העבר להווה. עבר ועתיד מתקיימים אך ורק במחשבות שלנו. הרגע הנוכחי לעומת זאת, נמצא מחוץ לזמן. זהו הנצח. ההודים מכנים אותו בשם 'קרמה', באין מונח מוצלח יותר. אולם מדובר בתפיסה שאינה מוסברת כראוי. מעשיך בעבר לא ישפיעו על ההווה. מעשיך בהווה יכפרו על העבר ומובן מאליו שישנו את העתיד."

"הגיע הזמן שתצא מכאן, שתכבוש מחדש את הממלכה שלך שהסתאבה מרוב שגרה. תפסיק לשנן תמיד את אותו שיעור, כך לא לומדים שום דבר חדש." "לא מדובר בשגרה. אני פשוט לא מאושר" 

"לזה אני קורא שגרה. נדמה לך שאתה סובל, משמע אתה קיים. אנשים אחרים מתקיימים בשביל בעיותיהם, ומעבירים את זמנם בדיבור כפייתי על הילדים, על הבעל, על בית הספר, על העבודה, על החברים וכדומה. הם אינם עוצרים לרגע לחשוב : אני כאן. אני אמנם תוצר של כל מה שהיה ויהיה, אבל אני כאן."

עזבתי את הספר הזה וחזרתי אליו כמה פעמים, תקועה תמיד בהתחלה, מתקדמת שני עמודים קדימה וחוזרת שלושה אחורה... בלי סיבה. הוא שהה על המדף קרוב לשנה, התגריתי בו, דפדפתי וזנחתי אותו. אבל כבר מהקריאה הראשונה הפסקאות האלו גרמו לי לחזור ולקרוא אותן שנית, שלישית ועוד..

הקריאה הנוכחית של הספר תהיה רצופה, נדמה שהייתי צריכה לחכות לרגע מסוים הזה בשביל לפתוח אותו ולהישאב לתוכו. אני מרגישה, או לחילופין רוצה להרגיש שהמשפטים האלה נמצאים שם מסיבה כלשהי. המשפטים האלה מהדהדים לי בראש במהלך היום ומנדנדים לי כמנסים להוציא את עצמם לידי פעולה.

רע לך, בו זמנית טוב לך אבל גם נוח לך בנוסף להכל. כל הגבולות בין הטוב הרע והבטוח הטשטשו ואני לא מצליחה להגדיר- הצבע של מי הוא מכריע?.

שהרי מפחיד לחשוב שהפכת לאותם האנשים שנותנים לשגרה להכניע אותם, הרימו ידיים ואפילו הגיעו להשלמה רופפת שאלה הם חייהם וכך הם יראו.

אני כמעט יודעת שהזמן ליזום שינוי כבר הגיע, הגיע הרבה לפני הרגע הזה, אולי לא שינוי בסדר גודל של כרטיס טסה בכיוון אחד אבל לפחות לדפדף פרק ולמקם את עצמי בעבודה אחרת. לרגעים אני מקבלת את האומץ לקום להכריז שאני עוזבת, מתרצה מההחלטה, אבל מהר מידי מתחמקת ממנה עם שורה של תירוצים משכנעים. 

העניין הוא ששינוי גדול עומד להתרחש גם בלי ההתערבות שלי בעוד ארבעים ימים, סביר להניח שהוא יהיה לטובה, כי נכון להיום כל שינוי באשר הוא- יהיה לטובה עבורי ואני נאחזת בזה, כמעט קל ונוח מידי שהוא קורה מתוך הכרח ולא מתוך בחירה בוגרת שביצעת.

חכם אחד טייל עם תלמידו הנאמן ביער כשמרחוק הבחין במקום בעל מראה דל ביותר. הוא החליט לבקר שם לזמן קצר. בדרך הוא דיבר עם תלמידו על חשיבותם של ביקורים המאפשרים להכיר אנשים ועל הלמידה שרוכשים מחוויות כאלה. 

כשהגיע, הוא ראה את  הדלות של המקום ותושביו. בבית הישן וההרוס התגוררו זוג הורים ושלושת ילדיהם כולם יחפים ולבושים בבגדים קרועים ומלוכלכים. החכם התקרב לאיש, שהניח שהוא אב המשפחה ושאל אותו: "בסביבה זו אין מקורות עבודה וגם לא מרכזי מסחר, כיצד אתה  ומשפחתך מצליחים לשרוד?"
האיש ענה לו בשקט: "חבר, יש לנו פרה קטנה. היא מניבה כמה ליטר חלב בכל יום. חלק מהתוצר אנו מחליפים עבור מזונות מסוימים בעיר הסמוכה, בחלק השני אנו מכינים יוגורט, גבינה וכד` לעצמנו וכך אנו שורדים."
החכם הודה לו על המידע, הסתכל סביבו מספר רגעים, בירך לשלום והלך. באמצע הדרך פנה לתלמידו וצווה לו: "חפש את הפרה הקטנה, קח אותה לתהום שם ממול ותדחוף אותה".
התלמיד המבועת התנגד למורו, התווכח עמו וניסה להניעו מבקשתו, הרי הפרה הקטנה הייתה אמצעי המחייה היחיד של אותה משפחה. אבל החכם הלך משם ולא ענה לו. 
התלמיד המדוכא ביצע את פקודת מורו. הוא מצא את הפרה הקטנה, הוביל אותה עד לתהום הקרובה דחף אותה וראה כיצד היא מתגלגלת בין האבנים ומתה. 
המראה הזה נשאר חרוט בזיכרונו...
כעבור מספר שנים, אכול רגשי חרטה, הצעיר החליט לעזוב את מורו ולחזור לאותו מקום כדי להתוודות בפני המשפחה ולעזור להם. 
כסף לא היה לו, הוא החליט שיעבוד חינם בשבילם כדי לעזור להם לקנות פרה קטנה חדשה.  ככל שהתקרב למקום ראה שהסביבה השתנתה, העצים פרחו, הבית היה יפה ונקי והילדים שחקו בחצר.
הצעיר הרגיש עצוב ומאויש. הוא היה בטוח שהמשפחה הענייה נאלצה למכור את ביתה כדי לשרוד.
 הוא החיש את צעדיו. כשהגיע לבית התקבל על ידי איש מאוד אדיב. 
 הצעיר שאל על המשפחה שהתגוררה בבית לפני מספר שנים. ענו לו שהמשפחה ממשיכה להתגורר במקום.  הוא לא הצליח להבין מה התרחש, הסתכל על הילדים והכיר אותם, הם נראו יותר גדולים ובריאים, אבל הם היו ללא ספק אותם ילדים שביקר אצלם עם מורו מספר שנים קודם.
הוא שיבח את מה שראה ושאל את האיש (את בעליו של הפרה הקטנה): "כיצד הצלחת לשפר את המקום ולשנות את חייך? " האיש השיב לו בהתלהבות: "הייתה לנו פרה קטנה שנפלה לתהום ומתה,  מאותו רגע היינו חייבים לעשות דברים אחרים ולפתח מיומנויות חדשות שקודם לא ידענו שאנו מסוגלים להן, ככה הצלחנו להגיע להישגים שהינך רואה".

אני צריכה ללמוד לשחרר את הפרה שלי.