שעות חמות של לילה קיצי, לא חוויתי אותן השנה... רק הנוהל הקבוע, לחזור הביתה לבלות כמה שעות על כיסא המחשב.

המקום הכי קר בבית, המזגן נושב בדיוק מצד ימין. בזמן שאנשים מתחככים בלחות והחום אני יושבת רועדת עם שיער סמור.

תיאור קצת סימבולי הייתי אומרת. 

לא יודעת איך הגעתי למצב הזה, שקט צורם, ריקנות כל כך כבדה... מה קרה שם בדרך שהביא אותי לדפוס הזה של ויתור מראש.

"לא" נוח כזה שחוסך ממך את ההתמודדות עם החיים, שליטה מוחלטת שמעגנת אותך לאדמה ולא נותנת לך הרבה ברירה אלא להשאר ביציבה ולא להסחף.

הרבה רעש וצלצולים על "לא ללכת אחרי העדר!" אבל עד כמה זה באמת עושה אותי טובה יותר, שהרי העדר מתקדם ואני סתם יושבת לי בצד הדרך עם אף מורם.

בולמת חיוכים ובולעת את הצחוק, נמנעת מלהרגיש כשאין לזה מקום, ומשפרת בדרך קבע את ריסון מצבי הרוח. אני מנסה לחמוק מתכונות אנושיות כי אולי ככה יהיה לי יותר קל. כי ככה אני אהיה יותר בטוחה, ככה אני בסדר היום ואני נהנת מהוודאות שאהיה גם מחר.