זה לא היה ככה פעם.

את דרכנו להתבגרות עשינו בריצה, חיפשנו להרגיש גדולים

היינו שמות חזיות לפני הזמן, זורקים קללות שלמדנו לאוויר, מרעישים מקצת בירה וסיגריה גנובה מההורים.

משכורת הייתה דמי הכיס, לימודים היה לוח הכפל, אחריות הייתה האוגר שלך ומחויבות הייתה משמרות הזהב.

הריצה האטה להליכה מהירה, ההליכה המהירה הפכה להליכה מתונה ומשם לצעדים מהוססים.

היינו מצליחים להפיק הנאה מכלום ומהכל.

ואז השתבשנו- אנחות ייאוש הפכו לשכיחות, צחוק ובדיחות לנדירות..

רואים את העתיד בעין עקומה וממשיכים ללכת אל עבר אותו הנוף.

אנחנו חיים את היום שלנו- אבל בראש תמיד חולמים לברוח.

אני תוהה אם כולם חיים מההתחלה ועד הסוף כי טוב להם או כי הם בציפייה תמידית לטוב הזה שיגיע.

יש לי חלומות על לגדול, אף פעם לא טוב לי שם...

לא ככה אני אמורה להשמע, לא ככה זה אמור להראות.

מעט מידי מטילים ספק, כולם פרימיטיבים, כולם רגשנים, כולם חיים אותו דבר.