הפרידה היא קשה אבל היא הייתה חייבת להתרחש, שנינו ידענו את זה, שנינו הסכמנו. זו כנראה היתה הפרידה הכי ידידותית בהסטוריה של האנושות. אולי חוץ מעיניים דומעות מלוות במשפט "קשה לי להגיד את זה עכשיו אבל אני יודעת שזו מכה רגעית בשביל שבטווח הרחוק יהיה טוב יותר". בא לי להשאיר את 2016 מאחור. להשאיר את המוות של סבתא מאחור, להשאיר אותו. הוא לא עשה לי רע. הוא עשה לי טוב. הפך את תקופת טרום השירות למהנה וחוויתית הרבה יותר. כשחזרנו אני זוכרת שאמרתי לעצמי "אין לנו מה להפסיד אם ננסה, במקרה הכי גרוע תהיה לי תקופה טובה במלשביות". ובאופן משעשע, זה בדיוק מה שקרה. המינוס הוא שלא חשבתי אז שמילים בנוגה ומעשים במאדים. פרידה היא לא קלה גם אם היא מלווה בהסברים רציונאליים ובהסכמה הדדית.
אני רוצה ש2017 תהיה מלווה אור והגשמה עצמית. אני רוצה לקום כל בוקר עם חיוך. להמשיך להרגיש שאני עומדת בפני שירות משמעותי ומדהים. אני רוצה למצוא בן זוג שיכיל אותי כמו שאני ולא יבקש ממני להשתנות שוב ושוב. ואולי, אולי ללמוד דווקא להיות לבד, לא לחפש זוגיות כל הזמן. להנות מהחיים כמו שהם ולקבל בברכה אהבה כשהיא תבוא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Ordinarius