http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819208heCopyright 2026 Ordinarius. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819208http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819208&blogcode=14953376<div align="right" dir="rtl">חודשים שלא כתבתי, ותהיתי אם זה חסר לי. אודה שהחלפתי את המקלדת בעט, ואת המסך במחברת כחולה נדושה שתמיד נמצאית על האורנית ליד המיטה בבסיס. הרי עצם הכתיבה למגירה איננה מביכה, לעומת ניסיונות נואשים לכתוב לבלוג דרך הנייד במיטה לפני השינה.אני נזכרת בתקופת הזוהר האישי שלי בישראבלוג, בתקופה שבה המקום הזה היה המפלט לכל הבעיות והקשיים של העולם החיצון. היה את העולם בחוץ, האחד שבו יש מבחנים ומורים ושיעורי בית ואהבות. והיה את העולם הזה, האחד שבו העולם שבחוץ שוקף בכתב באותיות שחורות בariel 3. ואני לא בטוחה בכלל איזה מהעולמות היה עבורי העולם האמיתי.הייתי מדברת עם אנשים מפה, לחלקם עדין מקום קטן בלב שלי ובזכרונות. הייתי גם נפגשת עם אנשים מפה, וחושפת בפניהם את הסודות הכמוסים ביותר שלי שלא שיתפתי עם אף אחד אחר מהעולם בחוץ. לפעמים אני מביטה אחורה ותוהה אם היה נכון להכניס את העולם האינטרנטי לעולם שבחוץ, ואם הזליגה הזאת טשטשה גבולות מסויימים שגם ככה לא היו ברורים לילדה בגילאי העשרה.אני זוכרת את הימים בהם הייתי חוזרת מבית הספר וכמהה לקרוא בעוד בלוגים, להגיב, לדבר עם אנשים. אני חושבת שרק האנשים שגדלו באתר הזה</div>Sat, 26 May 2018 12:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (Ordinarius)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819208&blogcode=14953376http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=819208&blog=14953376http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819208&blogcode=14909004<div align="right" dir="rtl">הצבא לקח ממני הרבה מהמאפיינים שלי; כותבת למחברת קטנה שכתוב עליה "live love laugh" בצורה קיטשית מחליאה. פורקת שם את הרגשות שלי כשאני מרגישה שהם חונקים ואני חייבת לעצור הכל ולשחרר לרגע. לא זוכרת איך מרגיש לכתוב סיפור, או שיר, או משהו שהוא לא חצי עמוד בעיפרון חודים; הצבא לקח ממני את הקריאה. לקח לי מעל לחודשיים לסיים ספר, ולא כי הוא היה לא מעניין; לק בצבעים משוגעים כבר לא מעטר לי את הציפורניים, והשיער תמיד אסוף, חנוק; הצבא לקח לי את הספורט. במשך השנה האחרונה הייתי עושה אימון פעם בשבוע, כבר לא יכולה לרוץ יותר משני קילומטרים בלי לעצור ולהתנשף כאילו זה עתה סיימתי מרתון; הצבא לקח לי את הזוגיות. או שהיא נלקחה מעצמה, לא יודעת אם נכון להאשים את המסגרת הנוקשה הזאת. פעם אחר פעם אני מתחילה משהו חדש והוא מתפוצץ לי בפנים. אני אומרת לעצמי "דיי מתוקה, זה לא בגללך, את מהממת וזה לגמרי פספוס שלהם". אבל איך זה שהם אף פעם לא נשארים ברגע שמורדות החומות ואני מרשה לעצמי להיות באמת אני?; אני שומעת מוזיקה רק שעה וחצי בשבוע, בדרך לבסיס, וגם זה רק כאשר חבילת האינטרנט לא גמורה. לרוב היא כן;הזמן טס, לא מחכה לאף אחד ו</div>Thu, 20 Jul 2017 23:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (Ordinarius)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819208&blogcode=14909004http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=819208&blog=14909004http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819208&blogcode=14870462<div align="right" dir="rtl">הזמן בקורס עף. טס. לא שמתי לב שינואר עבר בכלל, ואם לא היה לי יום הולדת בחודש הקרוב, אז בכלל לא הייתי שמה לב שפברואר הגיע.מאז הפרידה הולך לי הרבה יותר טוב בלימודים, אני הרבה יותר מרוכזת ומפוקסת בלהצליח, שמה לב יותר לאנשים מסביבי ומכירה המון אנשים חדשים. מרגישה די אסירת תודה על האנשים המדהימים שאני פוגשת וזוכה לשרת איתם. השיבוץ שלי הוא בדיוק מה שרציתי ובאופן כללי הכל מתחיל להתבהר ולהיות יותר טוב.לפעמים אני נזכרת בבחור. נזכרת בדברים שתכננו לעשות ביחד ("אל תדאגי, מבטיח שאקח אותך ללונדון") וברגעים מקסימים שהיו לנו (כששכבתי על הברכיים שלו באמצע הפארק האירופי הענק ונמנמתי, בזמן שהוא ליטף לי את הלחי ונהנה מהמוזיקה).אני נזכרת בזה ועולה בי תחושת געגוע. אבל פתאום אני מבינה שהגעגוע הוא לא אליו, אלא לזה שיש בן אדם אחד בעולם שאתה המון בשבילו והוא יודע תמיד מה אתה עושה ועד כמה טוב לך. הגעגוע הוא לאינטימיות, לקרבה. בכל מקרה, לאחר קצת חושבין, הגעתי למסקנה שאני לא צריכה להכנס למערכות יחסים בזמן הקרוב. אני צריכה להתרכז בשירות, באנשים שם, להנות מהרגע. חוץ מזה, למי יש כוח להשקיע כרגע בזוגיות כשהסופ"ש הוא י</div>Fri, 03 Feb 2017 15:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (Ordinarius)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819208&blogcode=14870462http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=819208&blog=14870462http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819208&blogcode=14862809<div align="right" dir="rtl">הפרידה היא קשה אבל היא הייתה חייבת להתרחש, שנינו ידענו את זה, שנינו הסכמנו. זו כנראה היתה הפרידה הכי ידידותית בהסטוריה של האנושות. אולי חוץ מעיניים דומעות מלוות במשפט "קשה לי להגיד את זה עכשיו אבל אני יודעת שזו מכה רגעית בשביל שבטווח הרחוק יהיה טוב יותר".בא לי להשאיר את 2016 מאחור. להשאיר את המוות של סבתא מאחור, להשאיר אותו.הוא לא עשה לי רע. הוא עשה לי טוב. הפך את תקופת טרום השירות למהנה וחוויתית הרבה יותר. כשחזרנו אני זוכרת שאמרתי לעצמי "אין לנו מה להפסיד אם ננסה, במקרה הכי גרוע תהיה לי תקופה טובה במלשביות". ובאופן משעשע, זה בדיוק מה שקרה. המינוס הוא שלא חשבתי אז שמילים בנוגה ומעשים במאדים. פרידה היא לא קלה גם אם היא מלווה בהסברים רציונאליים ובהסכמה הדדית.אני רוצה ש2017 תהיה מלווה אור והגשמה עצמית. אני רוצה לקום כל בוקר עם חיוך. להמשיך להרגיש שאני עומדת בפני שירות משמעותי ומדהים. אני רוצה למצוא בן זוג שיכיל אותי כמו שאני ולא יבקש ממני להשתנות שוב ושוב. ואולי, אולי ללמוד דווקא להיות לבד, לא לחפש זוגיות כל הזמן. להנות מהחיים כמו שהם ולקבל בברכה אהבה כשהיא תבוא.מתוק ומר לי.</div>Fri, 30 Dec 2016 22:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (Ordinarius)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819208&blogcode=14862809http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=819208&blog=14862809http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819208&blogcode=14851602<div align="right" dir="rtl">כשהייתי בכיתה ו' התנדבתי בספרייה העירונית. לא בגלל מחוייביות אישית ולא כי מישהו ביקש ממני. פשוט רציתי לעשות משהו בשביל אחרים (פעם היה לי לב רחב יותר מסתבר), להרגיש שלמה יותר. אולי בתור ילדה שההורים שלה גידרו אותה מהסביבה שלה, ממש רציתי להכיר אנשים חדשים ולעשות משהו שונה. הייתי מתנדבת מעולה, כולם שם אהבו אותי. זה מה שאני זוכרת לפחות.בסוף השנה מנהלת הספרייה נורא התרגשה כי עיתונאית מקומית החליטה להגיע לסקר את הפרוייקט הזה שמעודד ילדים צעירים להתנדב בספרייה. "זה נפלא" היא אמרה, "זה יעורר מודעות על התנדבות בספרייה, זה יעשה לנו שם טוב וזה יאיץ את גיוס התרומות" (שנה לאחר מכן המקום שופץ בכמה מיליוני שקלים). ההתרגשות סביב הערב הלכה וגדלה ככל שהוא התקרב, וכמה ימים לפני לקחה אותי מנהלת הספרייה לצד ואמרה לי שממש חשוב לה שאני אגיע כי אני הכוכבת שלה והיא רוצה שיראיינו אותי לעיתון וישימו תמונה שלי. התרגשתי. הייתי ילדה רוסייה ואנונימית בעיר די גדולה, ואותי הולכים לסקר? (כמובן שבגיל 12 לא חשבתי על כך שרבע עמוד בעיתון עירוני לא יהפוך אותי למפורסמת).במשך שבוע כולם נידנדו לי להגיע בזמן ואני כמובן אמרתי "ש</div>Mon, 14 Nov 2016 19:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (Ordinarius)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819208&blogcode=14851602http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=819208&blog=14851602http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819208&blogcode=14848489<div align="right" dir="rtl">[גיוס] אני מוצאת את עצמי מתבאסת פעם אחר פעם שהתקופות של הגשם כל כך קצרות. יום, יומיים, שלושה, לא יותר. כל תקופת ההכשרה הצבאית שלי תהיה בחורף ואני תוהה אם זה טוב או לא. לחורף יש נטייה לגרום לאנשים להיות עמוקים יותר ופתוחים יותר- הקסם שבכוס תה חם עם מעיל ברוח עושה את זה.אני לא מפסיקה לחשוב על הגיוס. מה זה יעשה למערכת היחסים שלי, האם אני אצליח למצוא את עצמי שם, האם אני אוהב את מה שאני עושה. אני גם חופרת על זה בבלוג כל התקופה האחרונה, זה די פתטי. אני מנסה להכריח את עצמי לא לחשוב על זה,להתנתק. להתרכז בעבודה (כל כך נמאס לי) ולהפגש מלא עם חברים כל עוד זה כל כך פשוט, אבל מסתבר שכשמנסים בכוח לא לחשוב על משהו אז הוא עושה לך פרנציפ. [מלצרות] העבודה כבר מעצבנת אותי. כשרק התחלתי למלצר אהבתי את זה מאוד. נהניתי מאנשים נחמדים, נהניתי להיות על הרגליים, נהניתי להיות עסוקה, נהניתי מהשיחות החפוזות והמקוטעות עם שאר המלצריות ובאיזשהו מקום אפילו נהניתי מהאנשים המעצבנים שדורשים הכל- נהניתי מהאתגר שבלא להתייחס אליהם. אבל עם הזמן השגרה נכנסה, ואותם אנשים כל יום החלו לשעמם אותי. אותן הערות על ה"עיניים היפות ש</div>Tue, 01 Nov 2016 17:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (Ordinarius)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819208&blogcode=14848489http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=819208&blog=14848489http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819208&blogcode=14844322<div align="right" dir="rtl">לפעמים אני פתאום שוקעת. אני לא אגיד- "שוקעת בדיכאון", כי אם אכנה את מה שעובר עליי בשם 'דיכאון', אז אמעיט בערך המילה הזאת ואוריד מהקושי של האנשים שבאמת סובלים מדיכאון. אני פשוט שוקעת, דאון פתאומי כזה, ואין לי סיבה. אני חושבת שזה מעצבן אנשים כשאני שולחת הודעה בשעה מאוחרת ואומרת "היי, קורה לך שלפעמים את ממש עצובה בלי סיבה? שוקעת כזה".אין לי סיבה להיות עצובה. החיים מעולים בתכלס: יש לי ממוצע 115 (או 117 עם הבונוסים של הטכניון), שעות של טחינת עבודה בקיץ מאפשרות לי כרגע לנצל כל יום של אזרחות עד תומו- לצאת ולהנות בלי לדפוק חשבון (תרתי משמע), יש לי חברים מדהימים, היו לי טיולים מדהימים בחו"ל וכרגע מצפה לכמה טיולים נחמדים בארץ, הניתוח עבר בהצלחה והרשימה פשוט ממשיכה הלאה והלאה.. דברים טובים קורים לי, וזה לא מונע ממני לשקוע.התההלכתי היום כמו זומבי ברחבי הבית,כל מה שעשיתי היה לראות סקראבס, להרדם מבואסת על המיטה או לראות סקראבס מבואסת על המיטה. מדי פעם אכלתי והלכתי להשתין. רק לקראת הערב כשכולם נכנסו לאווירת החג, החלטתי לקחת מקלחת חמה ארוכה (כי מה מקלחת חמה ארוכה אי פעם לא פתרה?) ובסופה הגעתי למסקנה ה</div>Sun, 16 Oct 2016 18:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (Ordinarius)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819208&blogcode=14844322http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=819208&blog=14844322http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819208&blogcode=14837479<div align="right" dir="rtl">[1] הדבר האחרון שאני זוכרת לפני ההרדמה זה את הדיבורים של הגברים בחדר היתוח: "ניתן לה את הפרפר הורוד? לבחורות יפות מגיע פרפר ורוד". הייתי אמורה לספור עד 10 אבל עוד לפני שהצלחתי לפתוח את הפה כבר שקעתי בשינה, רגע אחרי שראיתי את המנורה מעלי מפליגה. הכאבים משתפרים לאט לאט, המשככים עוזרים. בעיקר כואב הגרון בגלל הצינור הנשמה.[2] לא רציתי שהשבוע איתו בחו"ל ייגמר. מעולם לא הרגשתי אותו כל כך קרוב אליי, כל כך רגיש. יש לו תמיד מסיכת אומץ על הפנים, כמו לכל הגברים אני מניחה, שלא נותנת לו להיות פגיע. אבל אז, כשהיינו בגן הענק של ארמון שונברון, התחיל לרדת גשם והתיישבנו על ספסל שהיה מוסתר מעט מהגשם על ידי עץ. הנחתי את הראש על הברכיים שלו ועצמתי את העיניים. נהניתי מהמגע של היד שלו על הלחי שלי וקצת התמכרתי לתחושה המתוקה הזאת.[3] השעון מתקתק והזמן אוזל עד הרגע שבו אשאיר את האזרחות מאחור ואתחיל את פרק 2 של חיי. זה אכן קצת מרגש, הרי כמה עצבים בזבזתי על להגיע לשם ולהתקבל - והינה זה מתחיל עוד מעט. זה מפחיד ומלחיץ אבל מרגש באותה המידה. [4] יש לי שבועיים של מנוחה בבית ואין לי מושג איך אעביר כל כך הרבה זמן בין</div>Wed, 21 Sep 2016 17:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (Ordinarius)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819208&blogcode=14837479http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=819208&blog=14837479http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819208&blogcode=14817734<div align="right" dir="rtl">אני חושבת שהדבר הכי נהדר בתקופה הזאת, זה שאני יכולה להמציא את עצמי חדש.כשאתה מוקף באותם האנשים שש שנים, כולם מצפים ממך משהו אחד ונורא מופתעים כשאתה מחליט לשנות משהו בעצמך. הפליאה שלהם לרוב מביאה לחוסר נוחות שמביא להרס התהליך שהחיובי שאני עוברת. ועכשיו? עכשיו כל הדלתות פתוחות ורק אסור לי לפחד לנסות.הבנתי את זה בעבודה לפני כמה ימים, כשאחת הבנות שמעה אותי מדברת עם לקוחה ברוסית ונורא הופתעה שאני דוברת את השפה.עוד קצת ואקפוץ למסגרת שבה כולם זרים לי ותאורטית אמורים להפוך לחברים הכי טובים שלי. היה פנאל שאלות ותשובות, וכולם שאלו את הדברים ההכרחיים החשובים. אף אחד לא שאל איך מוצאים חברים קרובים באולם מלא באנשים לא מוכרים. אך אחד לא שאל איך מוצאים מחדש מישהו שיקבל את כל השגעונות שלי ויאהב את החפירות האינסופיות שלי.הכל יהיה בסדר, ואני אצליח. תמיד הצלחתי.מאז שהתחלתי למלצר אני חשה אמפתיה גדולה למלצרים. השארתי 20% טיפ לפני כמה ימים וזה כאב לי בכיס (כי בכל זאת, אני מלצרית) אבל הרגיש הכרחי. אני לא פותחת שקיות סוכרים ומחזירה אותם לצלוחית, ואם נמרח טריאקי על השולחן אז אני אטרח לנגב. כל הכסף הולך על הטיו</div>Sat, 16 Jul 2016 22:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (Ordinarius)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819208&blogcode=14817734http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=819208&blog=14817734http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819208&blogcode=14811891<div align="right" dir="rtl">זה קצת מוזר לסיים תקופה, הרי מסיימים תקופה פעם בתקופה (חה, שנונה). אז אחרי הבגרות האחרונה שהייתה היום, הייתי עצובה. עצובה כי הלך לי נורא אחרי השקעה אינסופית ושעות של תרגולים, עצובה כי נגמרה השנה המדהימה ביותר בחיי, כי נפרדתי פתאום מכולם בלי לדעת באמת מתי אראה את רובם בפעם הבאה. עצובה כי אתמול בכנס הייתה חבורה של ילדים בני שש ששרו שיר ברוסית על סבתא ושבלי סבתא אין מי שיכין לך אלדושקי או משהו כזה, ואני ישר רצתי לשירותים באלגנטיות ובכיתי שם איזה רבע שעה כי עכשיו באמת אין מי שיכין לי אלדושקי ונראה לי שכולם חשבו שהיה לי קקי.אז הייתי עצובה ואז באתי הביתה אחרי היום הארוך הזה שהיה נדמה שלא יגמר, וראיתי את המירוץ למיליון כמו ילדה אינטיליגנטית שרוצה לשרוף קצת תאי מוח אחרי שתי בגרויות שהיו באותו יום. אז האבא המצחיק הזה אמר: "כמו שאריק שרון תמיד היה אומר- פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה, העיקר שאתה נשאר על הגלגל". וזה התקשר למה שאמרה לי המורה לפיזיקה אחרי הבגרות: לא תמיד את תצליחי, תתרגלי לזה, החיים שלך רק התחילו.וכולם צודקים בעצם. פרפקציוניזם זו מחלה והמלחמה איתו היא תמידית.כשהרב באזכרה של סבתא דיבר,</div>Mon, 27 Jun 2016 23:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (Ordinarius)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=819208&blogcode=14811891http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=819208&blog=14811891