I'm on my way.

כשהייתי בכיתה ו' התנדבתי בספרייה העירונית. לא בגלל מחוייביות אישית ולא כי מישהו ביקש ממני. פשוט רציתי לעשות משהו בשביל אחרים (פעם היה לי לב רחב יותר מסתבר), להרגיש שלמה יותר. אולי בתור ילדה שההורים שלה גידרו אותה מהסביבה שלה, ממש רציתי להכיר אנשים חדשים ולעשות משהו שונה. הייתי מתנדבת מעולה, כולם שם אהבו אותי. זה מה שאני זוכרת לפחות.
בסוף השנה מנהלת הספרייה נורא התרגשה כי עיתונאית מקומית החליטה להגיע לסקר את הפרוייקט הזה שמעודד ילדים צעירים להתנדב בספרייה. "זה נפלא" היא אמרה, "זה יעורר מודעות על התנדבות בספרייה, זה יעשה לנו שם טוב וזה יאיץ את גיוס התרומות" (שנה לאחר מכן המקום שופץ בכמה מיליוני שקלים). ההתרגשות סביב הערב הלכה וגדלה ככל שהוא התקרב, וכמה ימים לפני לקחה אותי מנהלת הספרייה לצד ואמרה לי שממש חשוב לה שאני אגיע כי אני הכוכבת שלה והיא רוצה שיראיינו אותי לעיתון וישימו תמונה שלי. התרגשתי. הייתי ילדה רוסייה ואנונימית בעיר די גדולה, ואותי הולכים לסקר? (כמובן שבגיל 12 לא חשבתי על כך שרבע עמוד בעיתון עירוני לא יהפוך אותי למפורסמת).
במשך שבוע כולם נידנדו לי להגיע בזמן ואני כמובן אמרתי "שאאחר לאירוע כזה??! פחח". כמובן שמתי התראה בטלפון שתזכיר לי לצאת בזמן למקרה חירום. 

אני זוכרת את היום הזה. ישבתי בחדר עבודה של אמא ועשיתי שיעורי בית במתמטיקה. הייתי רגועה, כוס תה מונחת מימיני ואני בשוונג של פתירת תרגילים. פתאום התראה בפלאפון הנייד - "אירוע בספרייה". לקח לי כמה שניות להבין שכיוונתי את השעון המעורר לשעה שבה הכנס כבר מתחיל, ולא לשעה בה אני צריכה להתחיל להתארגן. הלב שלי נדם. הספרייה במרחק 20 דק הליכה, אני לא לבושה, לבד בבית, מרגישה אבודה.התחלתי לבכות, היה לי קשה לנשום, הרגשתי כל כך מטומטמת ויהירה, איך יכולתי לשים את ההתראה לשעה הלא נכונה? איך יכולתי לשכוח אחרי שכל כך הרבה פעמים אמרו לי להיות שם? שיחת הפלאפון לא איחרה להגיע. לא עניתי. בכיתי בהסטריה. פשוט התיישבתי בפינת החדר ובכיתי. בדיעבד הבנתי שהייתי צריכה להתארגן ולצאת מיד ולאלתר משהו, לא לשבות לחלוטין. אחרי כמה דקות החנקתי את הבכי ועניתי לטלפון סוף סוף. אני לא זוכרת איך התנהלה השיחה, אבל אני זוכרת שבסופה הספרנית שהתקשרה אמרה לי בפשטות "כבר אין לך מה להגיע". השיחה התנתקה ושוב פרצתי בבכי. בחיי עד אז לא הרגשתי מבוכה כל כך גדולה. אשמה כל כך.

בסוף השבוע ראיתי את הכתבה בעיתון המקומי. הופיעה שם תמונה קבוצתית של כל המתנדבים ואני לא הייתי שם. בפינה השמאלית של הדף הייתה תמונה שלי עם הגב למצלמה מסדרת ספרים או משהו (נאמר לי מאוחר יותר שהם לא יכולו לפרסם תמונה שלי בלי אישור הורים). התחמקתי משיחות מהספרייה וכמובן הפסקתי ללכת אליה. אחרי כחודש קיבלתי בדואר מעטפה גדולה ובה הספר "אהבת איתמר" עם פתק עליו כתוב "כאות תודה על התנדבותך". עד עכשיו לא קראתי את הספר כי בכל פעם שהסתכלתי עליו הרגשתי את אותה האשמה. את אותה התחושה המבחילה שהרגשתי כשצלצלה ההתראה בנייד והבנתי מה קרה.

ג' הפנה את תשומת ליבי לכך שיש לי צורך עז מדי בסגירות מעגל. אני חושבת שהוא צודק. אני חושבת שמאז גיל 12 אני עדיין מפצה על ה"מקרה עם הספרייה". הדבר שהבנתי עם השנים, הוא שהטעות שלי לא הייתה בכך שכיוונתי את השעון המעורר לשעה הלא נכונה, אלא איך שהתמודדתי עם זה אחר כך. ההתחמקות מהספרייה, חוסר נטילת האחריות על עצמי, ההדחקה. כולם עושים טעויות וזה בסדר. אנחנו בני אדם, אנחנו בעצמנו טעויות של האבולוציה. המבחן האמיתי הוא מה אנחנו עושים אחרי שהטעות נעשית. האם אנחנו מודים באשמה ומצטערים או בורחים ממנה לאלף עזאזל. אני בחרתי אז לברוח, ואני חושבת שזה עיצב את האופי שלי למי שאני היום, המלצרית שממש חשוב לה להפרד מכולם לפני שהיא עוזבת את העבודה.

[גיוס] אני מוצאת את עצמי מתבאסת פעם אחר פעם שהתקופות של הגשם כל כך קצרות. יום, יומיים, שלושה, לא יותר. כל תקופת ההכשרה הצבאית שלי תהיה בחורף ואני תוהה אם זה טוב או לא. לחורף יש נטייה לגרום לאנשים להיות עמוקים יותר ופתוחים יותר- הקסם שבכוס תה חם עם מעיל ברוח עושה את זה.
אני לא מפסיקה לחשוב על הגיוס. מה זה יעשה למערכת היחסים שלי, האם אני אצליח למצוא את עצמי שם, האם אני אוהב את מה שאני עושה. אני גם חופרת על זה בבלוג כל התקופה האחרונה, זה די פתטי. אני מנסה להכריח את עצמי לא לחשוב על זה,להתנתק. להתרכז בעבודה (כל כך נמאס לי) ולהפגש מלא עם חברים כל עוד זה כל כך פשוט, אבל מסתבר שכשמנסים בכוח לא לחשוב על משהו אז הוא עושה לך פרנציפ. 

[מלצרות] העבודה כבר מעצבנת אותי. כשרק התחלתי למלצר אהבתי את זה מאוד. נהניתי מאנשים נחמדים, נהניתי להיות על הרגליים, נהניתי להיות עסוקה, נהניתי מהשיחות החפוזות והמקוטעות עם שאר המלצריות ובאיזשהו מקום אפילו נהניתי מהאנשים המעצבנים שדורשים הכל- נהניתי מהאתגר שבלא להתייחס אליהם. אבל עם הזמן השגרה נכנסה, ואותם אנשים כל יום החלו לשעמם אותי. אותן הערות על ה"עיניים היפות שלך", "החיוך שלך עשה לי את הבוקר", ואותו זקן בכיסא גלגלים שעובר עם הפיליפיני שלו בבקרים ואוהב לגעת לי בישבן (אחרי הפעם השנייה צרחתי עליו כמובן).
אף אחד לא זוכר את המלצריות. אני יודעת את זה על עצמי. לפני שהתחלתי לעבוד במקום הנוכחי הייתי נכנסת לשם המון, אבל כשהתחלתי לעבוד שם לא מצאתי את עצמי נזכרת בפנים של אף בחורה שעובדת שם. ככה אף אחד גם לא זוכר אותי. המלצרית היא האדם לכעוס עליו כשהקפה לא טעים (למרות שהיא לא מכינה את הקפה) והאדם להתעצבן אליו כי יש שמש על השולחן (גברת, אני לא הנדסתי את השמש). ובכל זאת, למרות כל הנדנודים והתלונות והבקשות המוזרות ("תביאי לי קפה שחור שהוא נס עם קצף") המלצרית נדרשת לחייך גם ללקוח הבא. אז אומנם בהתחלה מצאתי קסם בכל העניין, עכשיו זה כבר מציק. מזל שנשאר פחות מחודש לעבוד שם. עבודה היא עבודה בסך הכל, וכל עוד אני מכניסה מזה קצת כסף לחשבון אין לי מה להתלונן בכלל.

[כסף] המצב הכספי שלי הרבה יותר טוב ממה שחשבתי לעצמי שהוא יהיה בתקופה הזאת. בתחילת הקיץ כשרק סיימתי את הבגרויות עשיתי חישובי כספים לקראת הטיול לחו"ל כדי לנסות לראות כמה אני צריכה לעבוד וכמה לחסוך. לפי החישובים האלו הייתי אמורה להתגייס בלי שקל על התחת ולא לצאת הרבה בתקופה שלפני גיוס (כדי שיהיה כסף לקנות את כל הדברים הנלווים). אבל משהו בדרך הצליח לי יותר משציפיתי- אולי עבדתי יותר מדי לפני הטיול ואולי חסכתי יותר ממה שהייתי צריכה בטיול עצמו, אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי כרגע במצב ממש טוב. זה משמח, כי זה אומר שבימים האחרונים לפני הגיוס אני יכולה לצאת כמה שבא לי ולנצל את הזמן, ועדיין אני לא להיות לחוצה בתחילת השירות עם המשכורת הצבאית ה"נדיבה".