I'm on my way.

כשהייתי בכיתה ו' התנדבתי בספרייה העירונית. לא בגלל מחוייביות אישית ולא כי מישהו ביקש ממני. פשוט רציתי לעשות משהו בשביל אחרים (פעם היה לי לב רחב יותר מסתבר), להרגיש שלמה יותר. אולי בתור ילדה שההורים שלה גידרו אותה מהסביבה שלה, ממש רציתי להכיר אנשים חדשים ולעשות משהו שונה. הייתי מתנדבת מעולה, כולם שם אהבו אותי. זה מה שאני זוכרת לפחות.
בסוף השנה מנהלת הספרייה נורא התרגשה כי עיתונאית מקומית החליטה להגיע לסקר את הפרוייקט הזה שמעודד ילדים צעירים להתנדב בספרייה. "זה נפלא" היא אמרה, "זה יעורר מודעות על התנדבות בספרייה, זה יעשה לנו שם טוב וזה יאיץ את גיוס התרומות" (שנה לאחר מכן המקום שופץ בכמה מיליוני שקלים). ההתרגשות סביב הערב הלכה וגדלה ככל שהוא התקרב, וכמה ימים לפני לקחה אותי מנהלת הספרייה לצד ואמרה לי שממש חשוב לה שאני אגיע כי אני הכוכבת שלה והיא רוצה שיראיינו אותי לעיתון וישימו תמונה שלי. התרגשתי. הייתי ילדה רוסייה ואנונימית בעיר די גדולה, ואותי הולכים לסקר? (כמובן שבגיל 12 לא חשבתי על כך שרבע עמוד בעיתון עירוני לא יהפוך אותי למפורסמת).
במשך שבוע כולם נידנדו לי להגיע בזמן ואני כמובן אמרתי "שאאחר לאירוע כזה??! פחח". כמובן שמתי התראה בטלפון שתזכיר לי לצאת בזמן למקרה חירום. 

אני זוכרת את היום הזה. ישבתי בחדר עבודה של אמא ועשיתי שיעורי בית במתמטיקה. הייתי רגועה, כוס תה מונחת מימיני ואני בשוונג של פתירת תרגילים. פתאום התראה בפלאפון הנייד - "אירוע בספרייה". לקח לי כמה שניות להבין שכיוונתי את השעון המעורר לשעה שבה הכנס כבר מתחיל, ולא לשעה בה אני צריכה להתחיל להתארגן. הלב שלי נדם. הספרייה במרחק 20 דק הליכה, אני לא לבושה, לבד בבית, מרגישה אבודה.התחלתי לבכות, היה לי קשה לנשום, הרגשתי כל כך מטומטמת ויהירה, איך יכולתי לשים את ההתראה לשעה הלא נכונה? איך יכולתי לשכוח אחרי שכל כך הרבה פעמים אמרו לי להיות שם? שיחת הפלאפון לא איחרה להגיע. לא עניתי. בכיתי בהסטריה. פשוט התיישבתי בפינת החדר ובכיתי. בדיעבד הבנתי שהייתי צריכה להתארגן ולצאת מיד ולאלתר משהו, לא לשבות לחלוטין. אחרי כמה דקות החנקתי את הבכי ועניתי לטלפון סוף סוף. אני לא זוכרת איך התנהלה השיחה, אבל אני זוכרת שבסופה הספרנית שהתקשרה אמרה לי בפשטות "כבר אין לך מה להגיע". השיחה התנתקה ושוב פרצתי בבכי. בחיי עד אז לא הרגשתי מבוכה כל כך גדולה. אשמה כל כך.

בסוף השבוע ראיתי את הכתבה בעיתון המקומי. הופיעה שם תמונה קבוצתית של כל המתנדבים ואני לא הייתי שם. בפינה השמאלית של הדף הייתה תמונה שלי עם הגב למצלמה מסדרת ספרים או משהו (נאמר לי מאוחר יותר שהם לא יכולו לפרסם תמונה שלי בלי אישור הורים). התחמקתי משיחות מהספרייה וכמובן הפסקתי ללכת אליה. אחרי כחודש קיבלתי בדואר מעטפה גדולה ובה הספר "אהבת איתמר" עם פתק עליו כתוב "כאות תודה על התנדבותך". עד עכשיו לא קראתי את הספר כי בכל פעם שהסתכלתי עליו הרגשתי את אותה האשמה. את אותה התחושה המבחילה שהרגשתי כשצלצלה ההתראה בנייד והבנתי מה קרה.

ג' הפנה את תשומת ליבי לכך שיש לי צורך עז מדי בסגירות מעגל. אני חושבת שהוא צודק. אני חושבת שמאז גיל 12 אני עדיין מפצה על ה"מקרה עם הספרייה". הדבר שהבנתי עם השנים, הוא שהטעות שלי לא הייתה בכך שכיוונתי את השעון המעורר לשעה הלא נכונה, אלא איך שהתמודדתי עם זה אחר כך. ההתחמקות מהספרייה, חוסר נטילת האחריות על עצמי, ההדחקה. כולם עושים טעויות וזה בסדר. אנחנו בני אדם, אנחנו בעצמנו טעויות של האבולוציה. המבחן האמיתי הוא מה אנחנו עושים אחרי שהטעות נעשית. האם אנחנו מודים באשמה ומצטערים או בורחים ממנה לאלף עזאזל. אני בחרתי אז לברוח, ואני חושבת שזה עיצב את האופי שלי למי שאני היום, המלצרית שממש חשוב לה להפרד מכולם לפני שהיא עוזבת את העבודה.