לפעמים אני פתאום שוקעת. אני לא אגיד- "שוקעת בדיכאון", כי אם אכנה את מה שעובר עליי בשם 'דיכאון', אז אמעיט בערך המילה הזאת ואוריד מהקושי של האנשים שבאמת סובלים מדיכאון. אני פשוט שוקעת, דאון פתאומי כזה, ואין לי סיבה. אני חושבת שזה מעצבן אנשים כשאני שולחת הודעה בשעה מאוחרת ואומרת "היי, קורה לך שלפעמים את ממש עצובה בלי סיבה? שוקעת כזה".
אין לי סיבה להיות עצובה. החיים מעולים בתכלס: יש לי ממוצע 115 (או 117 עם הבונוסים של הטכניון), שעות של טחינת עבודה בקיץ מאפשרות לי כרגע לנצל כל יום של אזרחות עד תומו- לצאת ולהנות בלי לדפוק חשבון (תרתי משמע), יש לי חברים מדהימים, היו לי טיולים מדהימים בחו"ל וכרגע מצפה לכמה טיולים נחמדים בארץ, הניתוח עבר בהצלחה והרשימה פשוט ממשיכה הלאה והלאה.. דברים טובים קורים לי, וזה לא מונע ממני לשקוע.
התההלכתי היום כמו זומבי ברחבי הבית,כל מה שעשיתי היה לראות סקראבס, להרדם מבואסת על המיטה או לראות סקראבס מבואסת על המיטה. מדי פעם אכלתי והלכתי להשתין. רק לקראת הערב כשכולם נכנסו לאווירת החג, החלטתי לקחת מקלחת חמה ארוכה (כי מה מקלחת חמה ארוכה אי פעם לא פתרה?) ובסופה הגעתי למסקנה האופטימית שאני צריכה להפסיק לחפש את הסיבה לדאון הזה, ולהתרכז בלהתעודד ובלצאת מזה.
שלב א הוא להפסיק לחרוש על סקראבס. בשביל קומדיה הסדרה הזאת נהיית די עצובה אחרי שעוברים את העונה הרביעית, וכשאת רואה את עצמך בדמויות שם- זה ממש לא עוזר לדאון. הערה: על מי אני עובדת.. נשארו שתי עונות לסיום ואני חייבת לראות הכל.
שלב ב הוא לחזור לעשות ספורט אפילו שקיבלתי הוראה לא לעסוק בספורט חודש אחרי הניתוח. יש גבול לכמות הזמן שאנשים יכולים להתבטט ולהשמין. אני כבר לא מרגישה שהתחת שלי עגול ומוצק כמו שהוא היה כל השנה האחרונה, והגיע הזמן לעצור את התופעה המכוערת הזאת. החבר אומר שהכל בראש שלי ושאני לא עושה ספורט כולה שלושה שבועות וזה לא באמת משפיע עלי, אבל אני מרגישה שכן.
שלב ג הוא, טוב, אין באמת שלב ג אבל להשאר עם שני שלבים זה די מעפאן. אז אני יכולה להגיד ששלב ג הוא פשוט לשנות גישה ולחשוב יותר חיובי.
מתגעגעת לשיער ארוך אבל אומרת לעצמי שהיה שווה לחתוך 37 ס"מ בכל זאת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Ordinarius