Naturegirl

מבזבזת את החיים שלי במקומות שאני לא רוצה להיות ועם אנשים שאני לא אוהבת... ובשביל מה? בשביל לא לצאת מהאיזור המוגן שלי? בגלל שאני מפחדת שהכל יפול כשאני לא אהיה? או בגלל שאני מפחדת שהזמן עם ההורים שלי קצוב... תמיד רציתי להיות מאלה שלא חושבים צעד אחד קדימה, שפשוט עושים.. ואני לא מדברת על דברים קטנים.. אני מדברת על לארוז תיק ולנסוע, הכי רחוק שאפשר, לשכוח מכל מה שהכרתי ואהבתי. אנוכי ומגעיל מצידי לחשוב ככה אבל מצד שני אני יודעת שזה מה שההורים שלי היו רוצים שאעשה.

אבל זה לא משנה כמה זמן אני אהיה עם אבא ואמא אני עדיין לא ארגיש שהייתי מספיק וכשהזמן איתם יגמר אני ארגיש אשמה.

זה מוזר...  אני לא מגדירה את עצמי כמזוכיסטית... אני יודעת שמנצלים אותי ושבסוף אהיה היחידה שתיפגע אבל זה עדיין לא מאיר אצלי נורה אדומה..

אני ממשיכה להיות שם בשביל אנשים ויודעת שהם לא יהיו שם בשבילי... תמיד הזהירו אותי מאנשים כאלה ומאנשים שינצלו את התמימות שכבר לא קיימת אצלי .. אנשים אומרים שאני נאיבית ותמימה.. אני משיבה להם שאני פשוט מטומטמת.. מאמינה באנשים ומאמינה בעולם למרות שבפנים יודעת שהכל כבר אבוד ושאין לי את מי להציל ושכדאי לי לברוח ולהציל את עצמי... מטומטמת.. במקום זה נשאבת יותר לבפנים מאמינה שהפעם זה יהיה שונה, זה אף פעם לא שונה.

הבעיה היא בי לא באחרים, כולם כבר הבינו מזמן שאדם לאדם זאב ושהכי טוב לפעול למען האינטרסים שלך ולנתק כל רגש שעלול לגרור אותך פנימה.

ואתה, שלא מוכן להתמסר, יודע לקחת ולא לתת, יודע לבקש ולהתעלם, יודע לרצות ושניה אחרי לא לרצות יותר, פשוט יודע שאתן מבלי לשאול ולבקש, יודע לנצל.

אני רוצה לחשוב שעזרתי..ושבלעדי הם לא היו כאן... שבלעדי הם לא היו שורדים.

אז מבינה כמה אגואיזם יש בי וכמה שאני שונאת אותי על כך.

כל החיים שנאתי אגואיסטים ועכשיו אני כזאת.

תמיד עשיתי ללא תמורה ועכשיו חושבת אולי הכל היה בשבילי,

בשביל ההרגשה האישית שלי.. ועדיין עושה הכל למען כולם ולא מבקשת תמורה ולא מרגישה שעשיתי מספיק.

אז אולי אגואיזם זו לא המילה.. 

ואולי כדאי שאפסיק לחפש לעצמי הגדרות ואמשיך לעשות את מה שאני אוהבת ואת מה שלדעתי יכול לגרום לעולם להיראות טיפה יותר סימפטי ופחות אפור כמו שהוא באמת...הלוואי ויכולתי לשנות את העולם אפילו אם זה יקרה אחרי שאמות.

הלוואי והחתולה שלי הייתה מפסיקה לגנוב לי אבוקדו.. זה יקר.