אם יש משהו שאני אוהבת בלי תנאים בעולם הזה, זה בעלי חיים. במיוחד חתולים... ובמיוחד את הכלבה שלי... היא בת 11 וכל יום אני מפחדת שההורים שלי יתקשרו אליי ויגידו לי שקרה לה משהו. אני יודעת.. פסימי מצידי.
אימצתי גורה, כלבה קטנה שננטשה עם שלושת אחיותיה בבסיס צבאי, היא כזאת מתוקה ומגושמת ומצחיקה... ואני לא אוהבת אותה... היא מזהמת לי את הדירה בקקי ופיפי ונושכת לי את האף כל הזמן.... אם משהו לא מוצא חן בעיניה היא מתחילה לבכות. לפעמים אני שונאת אותה.
הכי מוזר.. זה שאני לא מנסה לאהוב אותה... אני יודעת שבסופו של דבר אני אוהב אותה כמו שאני אוהבת את הכלבה הזקנה שלי ויהיו לי את אותן חששות שיש לי לגביה ואני יודעת שאם יקרה לה משהו ישבר לי הלב.. ואפילו להגיד בקול רם שאני לא ממש אוהבת אותה שובר לי את הלב.
אז עכשיו אני גרה לבד 227.8 קילומטר מהבית... עם חתולה מיוחמת שלא מפסיקה לילל, וגורה שדורשת הרבה שעות שינה ללא הפרעה. אתם יכולים לנחש לבד שהן לא כל כך מסתדרות.
הן כל מה שיש לי. אני אמורה לאהוב אותן.. שלא תבינו לא נכון, אם אחת מהן תמות אני אמות בפנים. בכל מקרה.. שניהן עוד קטנות ואני מאמינה שהן עוד יתבגרו ויהיו אפילו יותר חמודות..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
