אני אקח את עצמי בידיים.

מחר...

אני אקום בבוקר עם חיוך,
אתחיל ללמוד כמו שצריך,
לבצע מטלות,
אחזור לאורח חיים בריא ואמשיך לפתח את הכושר שלי.

אבלה עם הבננות, אהנה מהדברים הקטנים בחיים, אראה סרטים, סדרות, אקרא ספרים...
והזמן יעבור מהר, שבעה ימים יטוסו כמו טיל,
ואני שוב אראה אותו, שוב ארגיש אותו. 

שוב הוא יהיה אמיתי... כמה שאני מתגעגעת...

תמונות

ביום ראשון לקחתי את אחותי לרכב על הרולרבליידס החדשים שהיא קיבלה ליומולדת 8 (שהיה באותו יום )

אחותי נוסעת חח

היא בנאדם חזק וספורטיבי.
הלכנו לפארק שקמונה ברגל, 3 קמ הליכה לשם , ועוד 3 קמ' הליכה חזרה,
את הפארק נסענו 6 פעמים (השביל משתרע לאורך 1600 קמ' בערך),
היא נפלה אלף פעם (וגם אני פעם אחת, בגלל שאנשים מטיילים עם כלבים במקומות שלא מיועדים לטייל, וחטפתי חזק בכתף ובברך...)
והיא התחילה להתלונן רק לקראת הסוף, כשכבר התקרבנו לבית...
בגילה הייתי מתחילה להתבכיין עוד בדרך לפארק עצמו חח 

עד כאן...

עריכה 21:30
נמאס לי.
אח אידיוט ומגעיל. אומר דברים מגעילים ומעלבים שבא לי לדפוק לו את הראש בקיר.
מבזבז לנו את האוכל, לא כי הוא אוכל אותו, אלא כי הוא משאיר אותו פתוח ולא מחזיר למקרר.. הטריות הולכת.
וברגע שאני מעירה לו על זה, ההורים שלי עוד מתעצבנים עליי שאני מפריעה לשקט ולשלווה בבית,
אז שיזדיינו, אני לא צריכה אוכל, אני צריכה להרזות, שיאכלו בעצמם את האוכל המקולקל הזה...
וכשאני מבקשת מהם, כולה שיגידו לי משהו, הם שולחים אותי לעזאזל.
אין בעיה, אני אלך לישון. במילא לערב הזה אין יותר מה להציע לי.
השיחה ממנו לא תגיע.
רק מחר...
אוח כמה שהוא חסר לי.
כל כך קשה לי בלעדיו,
גם את השיחות של הרבע שעה בערב לקחו לנו, הציפייה במשך כל היום לתקשורת איתו.. מהיום תהייה ציפייה במשך 5 וחצי שלמים.
עפתי.