בהתחלה הזלתי כמה דמעות, בלי שהוא ידע, אני כבר מומחית בלבכות ושלא ישמעו את זה בקול שלי...

ואז שיכנעתי אותו ואת עצמי שזה לא נורא ושהכל לטובה, 
הבאתי נימוקים ממש טיפשיים כמו "לפחות לא תראה את הסימנים הכחולים שלי מהנפילה" 

העיקר שנרגיש שזה הכל לטובה ושנהיה חזקים ונחכה לשישי הבא...
אני אשכרה לא רואה אותו 19 יום. לא שלא עברתי את זה כבר, אבל הפעם ממש ציפינו, כבר חלמתי חלומות על איך שאני הולכת לתחנת רכבת ואנחנו נפגשים, וההתרגשות החלה... והינה דפקו לו עוד שבת בבסיס. לו ולעוד 100 אנשים, בלי לומר סיבה.

אני ממש מבואסת, אבל שוב, אני אשכנע את עצמי בכמה נימוקים...
יהיה יותר זמן ללמוד למבחן בביולוגיה ראשון, הסימנים הכחולים יעלמו ואני אבריא לגמרי, אולי להרזות קצת ...

אבל כל זה לא באמת חשוב  לי...
אני רק רוצה לראות אותו, לחבק, לנשק ולהסניף אותו...

השיחות איתו תמיד מעודדות אותי, גם אם לפני זה הייתי ממש עצובה או עצבנית...
ולצערי ממחר גם לא יהיה יותר פלאפון כל יום, זאת אומרת נדבר נדבר רק בסופשים...
5 וחצי ימים מבלי לשמוע את הקול שלו. ככה כל הזמן ממחר.

  
 
לפחות אני אוכל לעשות קצת זמן איכות עם היקירות שלי בסופ"ש...

תמונות שלנו מהיום ד"א...
זה מה שקורה כשיש שעה חלון באמצע היום, וכשיש לנו במקרה שמיכה

לפני חודשיים... גם אז שוב פלשנו למרכז הרחבה בביתספר...
חחח זה ממש נוח, במיוחד כשקר ויוצאת קצת שמש

הייתי.