37 שעות. נשאר עוד שבוע לחכות כדי לחבק אותו.
27 שעות. נשארו עוד יומיים וחצי כדי לשמוע ממנו.

יקח לי זמן להתרגל לזה.
הרי כל יום, במשך 12 ימים נפגשנו להרבה שעות, דיברנו בכל זמן שלא היה לי ביתספר ושלא ישנו.
זה הגיע בבום אחד, שינוי ב180 מעלות ביום אחד!

התקשורת איתו חסרה לי, החיבוקים המאוד ארוכים, היידים שלו, השפתיים, הריח %$^#, הקול, המבט!
כל מקום שהיינו בו אני נתקפת בפלשבקים מטורפים כשאני עוברת שם, המוח אפילו לרגע לא מפסיק לחשוב או להזכר...



ואני לא מתלוננת, חלילה.
אני יודעת שזה הכל לטובה, גם מהחבינה ההיא וגם מהבחינה הזאת.
אני פשוט שופכת פה את מה שאני מרגישה.
אני בטוחה שעם הימים העוברים המצב רק ילך וישתפר. אני אתרגל :)



אני יוצאת לריצות, הליכות ארוכות עם מוזיקה, לא בשביל להרזות, אלא כדי לשחרר את הראש, את עצמי.
זה עוזר כמובן. וגם כושר לא יזיק.

ואם כבר מדברים על להרזות, הדבר שאני באמת צריכה להרזות אותו זה הפנים.
והפנים לא ירזו מספורט, צריך להפחית בכמויות הפחממות ומתוקים, דיי הגזמתי איתם בזמן האחרון.

לילה טוב.