קשה לי להתרכז במשהו מסויים.
אני שומעת שירים שהוא שלח לי, רואה וידיאו קליפים.
המתמטיק שוכבת מולי, עם כל הפערים שצריך להשלים. ואני לא מנסה אפילו לקחת עיפרון ליד. 
זכרונות יפים מהעבר הממש לא רחוק, מהשלוש שבועות האחרונים.

זה מדהים והזוי איך בזמן כל כך קצר החיים יכולים להשתנות.
אני מאושרת. ומאוהבת. ואני בוכה בעיקר מאושר.

היה לי אתמול ערב מדהים.
בכיתי וצחקתי בו זמנית, כל כך הרבה רגשות מעורבים.
לא הפסקתי לנשק אותו ולשאוף את הריח שלו, סחרחורות מטורפות, זה יהיה כל כך חסר לי במשך עשרת הימים הקרובים.
מוקדם בערב חגגנו עם ההורים שלו. ואז הלכנו אליי כדי שיפרד מהאחים שלי. 
יצאנו החוצה, הלכנו לכמה חבר'ה שבדיוק התחילו לחגוג אצל חבר שלו.
היה מצחיק ונחמד, צילמנו מלא תמונות, ואחרי שעה הלכנו.
3 דק' לפני חצות הגעתי הביתה, פגשתי את השנה החדשה עם ההורים ושמפניה. 
הייתי כל כך עייפה אחרי המסבה שהייתה בלילה ראשון-שני (לא ישנו בלילה), שלא היה לי וכח ללכת לישון.
בבוקר קמתי מוקדם כדי ללכת ללוות אותו.
היה מרגש  ועצוב, אבל כנראה שאת כל הדמעות שלי כבר שפכתי אתמול.

 

וזה אנחנו.

צריכה להתחיל ללמוד. ולהתאמן.
צד אחד יש הרבה מוטיבציה פתאום, צד שני אני לא מצליחה להתרכז בשום דבר.
אני אצא היום לרוץ, זה ישחרר אותי קצת, ריצה היא תרופה להכל. 

אתנחם לי בסדרות, ספרים וסרטים.

אולי אלמד לבשל. לאפות, משהו.

הגיע הזמן לקחת את עצמי בידיים.

הייתי.

עריכת ערב:

יצאתי לריצה. ריצה 4 קמ' עם 3 הפסקות בהן המשכתי לצעוד. 

הפנים שלו כשנפרדנו היום, לא יצאו לי מהראש. זה הקשה עליי. וגם התקלקלו לי האוזניות אחרי השיר השני.
הוא התחבר לווטסאפ. דווקא כשהייתי בריצה. 
כשחזרתי דיברנו.
הריח שלו בכל מקום, חשבתי שאני הוזה אבל מסתבר שהמקור הוא בשיער שלי.