הם יושבים להם שם עם שומרי ראש מיחידות העילית של איזה אירגון בטחוני שהוא כל כך סודי שאף אחד חוץ מהם לא יודע עליו.
הם יושבים להם שם עם מאבטחים בכניסה, חמושים עד השיניים וכל אדם שנכנס עובר בדיקה מקיפה כל כך שטוב שלא בדקים לו את פי הטבעת.
הם יושבים שם בתוך ביניין מוגן ומוקף בגדרות ואנשי ביטחון.
למי שלא יודע זה הזמן להתעדכן שהיה פיגוע דקירה היום בסמוך לקריה. דקרו חיילת. אתמול היו ארבעה פיגועים ביום אחד. שלשום פועלי ביניין ערבים יידו אבנים לכיוון עוברי אורך ברחוב. רק לפני כמה ימים הורים לארבעה ילדים נרצחו באוטו, ובנס הילדים שנסעו איתם ניצלו.
לא חדש. קורה. כל הזמן.
המפקדת שלי בדיוק התקשרה לוודא שאני לא נמצאת בתל אביב. ההקלה שהייתה לה בקול כשאמרתי לה שלא...
ואני שואלת את עצמי, איך זה הגיוני שבמדינה מוקפת אויבים גם מבחוץ וגם מבפנים, ההגנה היחידה שנותנים לי כחיילת (אחת המטרות הנחשקות ביותר של טרוריסטים, אם לא הכי נחשקת) זה פאקין גז מדמיע, וגם לו יש הוראות פתיחה באש?
גז מדמיע לא יעזור לי מול מחבל שמכוון אליי אקדח.
גז מדמיע לא יעזור לי מול מחבל שמאיץ עם הרכב ל120 קמ"ש.
גז מדמיע לא יעזור לי מול מחבל שזורק עליי אבנים ממרחק.
גז מדמיע לא יעזור לי מול מחבל ששולף עליי סכין. טוב, אולי כן... אם אני אהיה מספיק מהירה. החיילת שנדקרה היום כניראה לא הייתה.
אני מפחדת להסתובב על מדים ונמאס לי מזה. נמאס לי שכל פעם שאני שומעת מישהו מדבר בערבית ברקע ישר לשלוח יד לאותו גז חסר תועלת ולקוות שאני סתם בפאניקה. נמאס לי לפחד כשאחי הקטן לא לידי. נמאס לי לפחד כשחבר שלי נוסע לתל אביב למסיבת פרידה מאיזה בוס וחוזר אחרי שהשמש שקעה.
והכי נמאס לי שהאנשים שיש להם כוח לשנות דברים, כמו אכיפת חוקים והוראות פתיחה באש, או לפחות לתת לי נשק אישי קצת פחות חסר תועלת מגז מדמיע, הם לא עושים כלום. הם נהנים מהשקט הנפשי שלהם כי הם 500% מוגנים ובזמן שאזרחים וחיילים (אותם חיילים ששומרים עליהם מוגנים) נפצעים ונרצחים הם מפטפטים להם בנחת על עינייני ליגליזציה ומרכלים על הפיטורין של בנט.
אני מרגישה חשופה.
ואני מפחדת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Bjorn Luna