עוף גוזל

סיפור נחמד:

סבא ונכד יושבים מסביב לאש, היער שקט וניתן לשמוע את הגחלים הלוחשות, והסב מספר לנכדו:

"אתה יודע, יש קרב גדול שמתחולל בי, קרב בין שני זאבים,

האחד הוא רע, שונא, כועס, קנאי, מרחם על עצמו, שקרן ומלא באגו

והאחר הוא טוב - מלא בשלווה, תקווה, חמלה, נדיבות ואהבה

והקרב הזה מתחולל בעצם בכל אחד, גם בך."

הנכד חשב לרגע ושאל: "מי מהזאבים מנצח בסוף?"

והסב השיב: "הזאב שאתה מאכיל"

(שבט הצ'ירוקי- "הזאב שבפנים")

---

אז הגענו לחודש האחרון. 

כזה הזוי. אני יכולה לזכור בבהירות את תחילת השנה, איך יכול להיות שאנחנו כבר בסוף? 

איכס פרידות. 

כבר יש תחושה שצריך להתחיל לסכם את השנה הזאת, להשקיע הרבה זמן באנשים וכל חיבוק מרגיש כמעט אחרון. כל ארוחת צהריים מעלה מחשבות על "עם מי אני אשב בשלוחן שנה הבאה?", ואפילו הביאו לנו את הטופס עדיפות לרומייטס והמגורים לשנה הבאה. 

כל המורים מזכירים את המבחני סופשנה, מזג האוויר כבר נהיה נחמד ולא כזה חורפי, אנשים תוהים על התוכניות לקיץ.

אתמול אפילו היה לי את השיעור כדורעף האחרון לשנה, יצאתי מהאולם ספורט ואמרתי לאיזידורה: "אוף, אני לא אראה את האישה הזאת עד שנה הבאה. זה די מטורף לא?", אז היא ענתה לי: "אותה את לא תראי עד שנה הבאה, את רוב הסקנדיירס את לא תראי יותר אףפעם בחיים". 

ריח של סוף. התכווצות בטן של סוף. 

אז הכרזתי חרם פייסבוק לפני שבוע. 

רק כי נשאר בערך חודש עד סוף שנה, ומצאתי את הפייסבוק בתור בזבוז זמן גדול מידי. 

אני לא יודעת כמה אתם שמים לב לזה, אבל יש לזה מקום מרכזי מידי בחיים שלנו, או לפחות שלי [אז אני מניחה שגם חלקכם חווים את זה], 

זה מקום בריחה נוח כל פעם שמשעמם או שצריך לעשות משהו שלא בא לנו לעשות, אבל זה כזה משבש את החברה. 

זה דווקא מעניין יותר משחשבתי, הגמילה הזאת, מצאתי את עצמי במצבים שממש ממש בא לי להיכנס לפייסבוק, כמו איזה סם ממכר, אבל מה בעצם יש שם? 

שום דבר מיוחד, כמה תמונות שלא יעלמו לעוד כמה שנים, כמה סטטוסים חכמים, כמה תגובות מעצבנות.. אז למה? 

חוץ מזה, זה כזה מטומטם להתכתב עם האנשים שחיים 5 דקות ממני, אז התקשורת המרכזית שלנו לא צריכה להיות דרך האינטרנט, אלא פנים מול פנים. ואין לכם מושג כמה זה מייעל את הזמן!! ביקשתם יותר מ24 שעות ביממה? פשוט תסגרו תפייסבוק [טוב אני יודעת שזה לא ריאליסטי..]

אבל מעבר לזה, זה סתם אתגר אישי (: 

אז במקום זה אני משתמשת באימייל או שולחת מכתבים, 

ואני באמת מעריכה הרבה יותר תקשורת עם אנשים. 

אותו שבוע היה שבוע אומנות

אז במהלך השבוע היו הופעות תיאטרון של קבוצות התנדבות שונות וברביעי וחמישי היו ההופעות של הקבוצת תיאטרו שלי בקולג', 

והיה ממש מיוחד. זה לא היה הצגה, ולא היה ערב לגמרי מאורגן, יותר כמו ערב פתוח להראות על מה עבדנו רוב השנה.

ההפקה שלי לא הייתה מושלמת, כי ההשקעה והאכפתיות בין השחקנים לא הייתה שווה [וגם כי אין דבר כזה שלמות],

וגם בגלל שלא עשינו מחזה, אלא יצרנו סוג של הצגת ריאליטי משלנו ללא תסריט מסודר, אז היה קשה להתפקס.

אבל בדיוק בגלל זה אני יכולה להגיד שזו הייתה חוויה.

יצא לי להכיר יותר את המנחה של הקבוצת תיאטרון, שהוא בריטי זקן, קצת מוזר ודי שקט. הוא בעיקרון היה יכול להביא לכל קבוצת התיאטרון מחזה אחד ולביים אותנו ולהראות את זה לקולג' וכו', אבל הוא אמר שהוא העדיף לתת לנו את ההתנסות, שנראה לעצמנו שאנחנו יכולים לביים בעצמנו למרות שבחיים לא היה לנו את הניסיון הזה, וככה יצא שהתחלקנו ל3 קבוצות ו3 ראשי קבוצה.

העבודה בקבוצה הייתה שונה מכל עבודה קבוצתית שהייתה לי אי פעם, יצא שנתנו את התפקיד הראשי לזו עם האנגלית הכי פחות טובה, ככה שהיה נפלא לראות אותה פורחת בתוך התיאטרון והיה מאתגר בשבילנו להתנהל סביבה.

בקיצור היה מגניב 

אחרי זה, בשבת, הייתה הופעה של הבעל של המורה לכלכלה והלהקת בלוז שלו ביום שבת האחרון.

אני חושבת שהערב הזה נכנס לרשימת "10 הלילות הכי טובים בקולג'"

באמת שלא ידעתי שבלוז יכול להיות כזה מושלם, כאילו כן ידעתי שזה מגניב, אבל אתם יודעים, רק הזמן שומעים פופ ורוק ושטויות כאלה..

לא כולם באו להופעה, אבל היו די הרבה אנשים, והייתה מסיבה אדירה. כולם רקדו עם כולם, השתגעו וקפצו אחד על השני, אחרי חצי שעה אני ופצ'קה כבר היינו הרוגות ובקושי יכולנו לעמוד על הרגליים, אבל לא העזנו לוותר על השעה וחצי שנשארו. באיזה שהוא שלב זה העלה בי זיכרונות מהלילות של "פסיטבל הג'אז בים האדום" שהלכתי אליו כבר פעמים עם אבא ואחותי

כולם ממש נהנו, ואז חשבתי שהיו צריכים להביא אותם לנגן לנו בפרום, כאילו בנשף

ואם כבר נשף, אז הוא היה בסופ"ס הקודם, מאוד נחמד ומצחיק. עשו משחק ניחושים עם תמונות של מורים ותלמידים כתינוקות ופוסטים עם שאלות מטומטמות שאנשים פרסמו בקבוצה לפני שהגענו לקולג', כולם ניסו להשיג כמה שיותר תמונות לזיכרון, והאמת שהייתה מוזיקה די טובה יחסית, אז היה ערב כיף סך הכל. חלק מהאנשים עשו מזה ממש סיפור, אבל לא הרגשתי שזה היה משהו מיוחד. ערב די רגיל, פשוט כולם לבושים ממש פנסי וזה היה באודיטוריום עם מוזיקה שאנחנו בחרנו במקום בבר עם מוזיקה שהדיג'י בוחר.. אבל יצא לי לשמוע סיפורים על נשפים במדינות אחרות, שמעו, אנשים מטורפים. באוסטריה באיזה עיר הם הוציא בערך 10 אלף יורו על נשף! על מהההההה? זה כמו חתונה או משהו! אבל שיהנו חח

בסופש שלפני הסופש של הפרום היה היה קונגרס MUN בקולג',

הגיעו כמה אנשים מהקולג' בווילס, אוניברסיטה בסלובניה, והקולג' במוסטאר [כולל קו-ייר ישראלי!] 

ככה שהקולג' היה ממש סוער חח 

הייתי סין ובוועדה שלנו דיברנו על הפצת מחלות כמו איידס בצפון אפריקה ודרום סהרה, ושימוש של ילדים בצבאות באפריקה

אבל הפתרונות שהאנשים הציעו היו כל כך לא ריאליסטים אז העדפתי באיזה שהוא שלב לתת להם לשחק ולא להיות כלכך מרכזית,

זה לא שאני חושבת שזה כל כך קל לפתור את הבעיות האלה ולמצוא פתרון שתוך שבוע יהפוך את העולם למקום טוב יותר, אבל זה הרי ברור שמדינות עשירות לא יזרקו כסף על אפריקה כי הרי ברור שאין להם איך להחזיר את הכסף. חשבתי על זה, ובכללי כל הפתרונות האפשריים היו קשורים לכסף, כאילו הבעיה של כל המדינות בעולם היא שאין לאף אחד מספיק כסף.. אז מי אמר שכסף זה לא הכל בחיים? פפפ

חוץ מזה זה היה סופש מאוד כיף, מלא בישראליות ועברית הודות ליובל קו-ייר הנפלא שלי, וגם היה נחמד לדבר שוב עם אלו שבאו מווילס [הכרתי אותם כשאני הייתי בקונגרס MUN בווילס].

תחילת השבוע שאחרי זה היה יום השואה, ואני חייבת להגיד שהיה מוזר להיות כאן ולא בבית. 

אנשים לא התייחסו לזה כמו שאני רגילה, 

הטקס היה חסר, הדמעות בעיניים, סיפורי העדות, הטלויזיה שטוחנים סרטים עצובים [האמת שבכלל אין כאן טלויזיה..], אפילו רק חילופי המבטים בין אנשים ש"גם לי עכשיו עצוב בלב".. 

זה אחד הימים שמרגישים שאנחנו עם ישראל, עם, לא סתם אנשים שגרים בישראל. זה אחד הימים הכי מלאים בלאומיות, לפחות בשבילי. 

אז היה קצת קשה לעשות הפרדה ולתת את הכבוד שמגיע ליום הזה, אבל כן נכנסתי לאווירה דרך הסטטוסים של כולם בפייסבוק והסיפורים שכולם מפרסמים. מישהו גם פירסם סרטון יוטיוב של הצפירה באמצע איילון או איזה כביש ראשי, אז עמדתי גם אני שתי דקות דומייה. 

אותו דבר עם יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, רק שאותם לא הרגשתי בכלל הפעם כי לא הייתי על הפייסבוק ואלה היו ימים עמוסים. היה לי קצת עצוב, אבל מצד שני אני מניחה שיותר חשוב מה מרגישים בפנים מאשר מה מבטאים, אז נתתי את הכבוד\חגגתי כל יום בצורה שלי, לא בצורה מופגנת, אלא לעצמי. וזה מספיק להשנה (: 

ביום חמישי נותנים לנו חופש לכבוד משהו. כאילו ידעתי מה זה המשהו הזה, אבל אני לא זוכרת חח 

משהו עם חגיגות למשהו.. זה רק יום אחד, אבל זה הופך את השבוע ליותר קליל קצת 

החופש הקודם שהיה לנו היה לכבוד האיסטר [הפסח הנוצרי] לפני שלושה סופשים, בסופ"ש לפני הMUN, זה היה לארבעה ימים אני חושבת אבל נשארתי בקולג' עם חברות והאמת שיצא לי להתחבר ליסמינה, שלא יצא לי ממש לדבר איתה לפני, אבל עכשיו אני ממש אוהבת אותה. 

זה, ועוד כל מיני דברים אחרים שיוצא לי לחוות כאן, מוכחים לי כל פעם מחדש 

שמה שצריך לקרות- קורה 

תאמינו בזה, זה אמיתי

מה שצריך לקרות- קורה, ויש סיבה לכל דבר.

למרות שיש קצת עצב של סוף, השבועות האחרונים כל כך נפלאים, הימים עוברים באנרגיות חיוביות, אני נהנת מכל רגע וממש שמחה (: אהה וגם התחילו למכור גלידה עוד פעם! 

זהו להפעם, 

תחייכו, תהנו מהחיים, תשמחו, אל תתנו לבגרויות לקבור אתכם

כל יום הוא משהו חדש 

אוהבת