http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=813243כשהלא מוכר הופך למוכר, והבית מתחלק לשני מקומות. שנתיים באיטליה, בקולג' בינלאומי עם 200 אנשים מ90 מדינות שונות... די מטורף הייתי אומרת :)heCopyright 2026 NewElla. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=813243http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=813243&blogcode=14125430<div align="right" dir="rtl">ההורים של מיכל [הקו-ייר למי שלא זוכר, שזה בעצם אומר עוד ישראלית שלומדת איתי באותו מחזור בקולג'] וההורים שלי באו לקולג' לכבוד טקס הסיום. המשפט הראשון, או השני, שאבא של מיכל אמר לי כשנפגשנו בקולג' היה "מה עם איזה פוסט?". יורם, הוא קורא קבוע בבלוג [מה נשמע יורם?], מסתבר שהוא שרד את כל השנתיים האלה, והוא התלונן שלא כתבתי כבר הרבה זמן. אמרתי לו שאני עוד לא מוכנה לסכם את החוויה של יודבליוסי, אז אני מחכה עם פוסט הסיום עד שאגיע לישראל. הוא אמר לי לכתוב פוסט הקדמה, ועניתי לו שרציתי לכתוב אחד כזה בימים שאחרי שסיימתי את כל המבחנים לבין הטקס סיום, אבל לא הצלחתי למצוא זמן בתוך כל הטירוף. הוא אמר שזה תירוץ לא מוצדק, "נו אבל רק פוסט מבוא, מה, לקוראים הקבועים אין איזו זכות הצבעה בעניין?" הוא אמר, אם אני זוכרת נכון, או משהו בסגנון הזה. צחקתי, ואמרתי לו שהוא צודק, שיחכה שבוע בערך ואני אכין לו פוסט "מבוא ליורם". אז הנה יורם- זה בשבילך. וגם בשביל כל שאר הקוראים הקבועים, אם בכלל יש כאלו כמובן, חוץ מההורים שלי. אני אשתף אתכם בלו"ז שהיה לי- היום האחרון לל</div>Fri, 30 May 2014 16:53:00 +0200bitovella@gmail.com (NewElla)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=813243&blogcode=14125430http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=813243&blog=14125430http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=813243&blogcode=14086133<div align="right" dir="rtl">בזמנים כאלו, שאת מבינה שהשעון מתקתק ולא יעשה לך הנחות, סביר להניח שלא תחזרי אחורה בזמן, את יודעת שכל מה שאת יכולה לעשות זה לחיות. לקחת כל דקה בשתי ידיים, לאהוב כל שעה בלב שלם, למלא חללים ריקים, לדבר עם אנשים, לשאול שאלות, להתמקד בהווה, לשים את העתיד בצד, להסיר את כל החומות, להנות, להנות, להנות. הסוף הרי רודף אחרינו לכל מקום. כל יום זה יום שלא יחזור על עצמו. כל יום מקרב אותנו יותר קרוב לIB ולטקס סיום, ולמטוס הביתה. אבל בכל יום יש 24 שעות שלמות [למרות שזה מרגיש הרבה פחות], בכל יום יש אלפי הזדמנויות חדשות. יש לי חברות שמתחילות להיפרד כבר עכשיו מהקולג'. הן נשארות יותר בחדר, הן בורחות הביתה לכמה ימים, הן לא מוכנות לדבר על מה יהיה אחרי טקס הסיום. אפשר להבין אותן, לכל בנאדם יש את דרכי ההתמודדות שלו. ובכל זאת, זה נראה קצת כמו בזבוז. כי הרי הסוף עוד לא ממש כאן, הוא יגיע בהמשך, ואולי עדיף להמשיך לנסות לדחות אותו כמה שאפשר מאשר לקרוא לו לו למהר. נכון? קשה להאמין שעברו כמעט שנתיים מאז שהתחלתי את יודבליוסי. קשה להאמין שעברה שנה. קשה להאמין שעברה חצי שנה. זה נראה לי כל כך טבעי שאני כא</div>Sat, 12 Apr 2014 15:20:00 +0200bitovella@gmail.com (NewElla)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=813243&blogcode=14086133http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=813243&blog=14086133http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=813243&blogcode=14052149<div align="right" dir="rtl">והנה אני פתאום במחצית האחרונה. והזמן כמובן לא מרחם, עף לו, חומק מבין האצבעות כמו מומחה. אבל גם עם זה לומדים להשלים. הרי אני לא אהיה תקועה בשומקום, יגמר שלב אחד ויתחיל מיד אחר. לפני חופשת החורף לא הסכמתי לדבר על המחצית האחרונה. זה היה פשוט עצוב מידי, ומלחיץ מידי. דימיוני מידי. לא יכלתי להאמין שאני כבר שם. אבל החודש בישראל היה מטורף ומוטרף, וזה הפך את כל עניין המחצית האחרונה ליותר בסדר. פשוט כי ראיתי את האנשים שאני הולכים לחיות איתם מתחילת יוני והלאה. את המשפחה, והחברים, ומודיעין ותל אביב ופשוט ישראל. זה המקום שלי בסופו של דבר, וזה החיים האמיתיים. וככה פתאום מצאתי את עצמי בתחילת ינואר מחכה בקוצר רוח להיות במצב שכבר חזרתי לארץ סופית [טוב אבל זה לא שאני מוכנה לוותר על המחצית האחרונה..]. UWC זה מקום נפלא, זה חלום וחוויה של פעם בחיים. אבל זה בית ספר, זו הרפתקה, זה לא יכול להמשך לעד. תהיתי לפני כמה זמן איך יהיה אם היה כפר UWC, עם אותם ערכים ועם כל הגיוון התרבותי ועם כל מיני יוזמות, אבל בלי בית ספר, בלי מסגרת מוגדרת. פשוט חיים כאלה, עם אנשים מ90 מדינות מסביב לעולם. היה יכול לה</div>Thu, 27 Feb 2014 16:14:00 +0200bitovella@gmail.com (NewElla)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=813243&blogcode=14052149http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=813243&blog=14052149http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=813243&blogcode=13988844<div align="right" dir="rtl">הנה רשמית, סוף המחצית.רשמית עברתי את החצי, ויותר, רשמית כבר סקנדייר ממזמן.דברים גדולים קרו בשלושה וחצי החודשים האחרונים, ולא בהכרח בגודל, אלא במשמעות. חברויות התפתחו, בחירות חשובות נעשו, צמיחה מטעויות, קבלת השלכות. זו לא הייתה מחצית כמו הקודמות לה, ובעצם זה מעולה שהיא לא הייתה אותו דבר, שלא הרגשתי חזרה של אותם דברים.הציפיות שלא היו לי- דווקא התגשמו.אני מרגישה שעשיתי, וגם מה שלא עשיתי, אני שלמה עם זה.אני מרגישה שניצלתי, וגם כשנחתי, שמחתי על זה.אני מרגישה שנחשפתי לחידושים, איפשרתי לעצמי לפתוח את המחשבה ולעמוד בפני שאלות גדולות שהיו עלולות לערער.ההתחלפות של הסקנדיירס בפיירסטיירס הייתה בריאה. כמעט חלקה, פשוט מתאימה. אני שמחה על האנשים החדשים שהגיעו, ואיך שהם השפיעו על הקולג'.אני מרגישה שהתבגרתי, והקולג' התבגר יחד איתי.דווינו עדיין מרגישה בועה, אבל בועה אחרת, קצת פחות חסומה.ואולי התרגלתי. התרגלתי למה שאין בקולג', ומה שיש בקולג'. קיבלתי את החסרונות והיתרונות, ומצאתי את המקום שלי. דרך זה לא ראיתי תקיעות, לא ראיתי 'לא מספיק', ראיתי 'בואו נחגוג כל יום'. יכול להיות שקיבלתי קצת יותר מידי, יכול לה</div>Wed, 11 Dec 2013 19:10:00 +0200bitovella@gmail.com (NewElla)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=813243&blogcode=13988844http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=813243&blog=13988844http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=813243&blogcode=13977634<div align="right" dir="rtl">שקעתי לתוך הקולג' ברמה חדשה לגמרי. אני ממש מרגישה שאני חיה ונוכחת כאן, אני מרגישה שזו המציאות שלי, הבית שלי, הכל שלי. היומיום בהחלט מרגיש יומיום, אבל לא בקטע של שגרה יבשה, אלא פשוט, רגיל. ואני תוהה לי לפעמים, איך בכלל נפרדים מהמקום הזה? איך אפשר לחיות בלי מגוון של 200 אנשים עם עבר סבוך ושונה לגמרי מסביבך? איך אפשר לצחצח שיניים בלי לראות בחלון את צבעי השמש משתלבים עם גלי הים? איך אפשר להשתמש בטלפון יותר מפעם בשבוע? איך מתרגלים עוד פעם למציאות כל כך שונה? רציתי ללכת ליודבליוסי כדי לצאת מהבועה. אתם בטוח מכירים את ההרגשה. רציתי לראות עולם, רציתי להכיר אנשים, רציתי לשמוע דעות שונות לגמרי משלי. רציתי לדעת אם הסיפורים שאני שומעת עליהם בחדשות הם באמת מציאות של מישהו, ואם הם מוגזמים או חמורים יותר? רציתי שמישהו יתנגח בי בשביל לשבור את הסטריאוטיפים שישבו לי בראש. רציתי לאתגר את עצמי, לעשות משהו שאף פעם לא עשיתי בחיים לפני זה. רציתי ללמוד דברים שבדרך כלל לא לומדים בישראל, על החיים, על האדם, על הנפש, ועל כדור הארץ. רציתי ורציתי, והאמת שקיבלתי את הכל. כמובן כל אספקט השגתי לעומק ש</div>Fri, 29 Nov 2013 12:39:00 +0200bitovella@gmail.com (NewElla)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=813243&blogcode=13977634http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=813243&blog=13977634http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=813243&blogcode=13959309<div align="right" dir="rtl">אני מרגישה מלאת אנרגיות, אופטימית, מוארת שמחה. איזו תקופה נהדרת. עם כל העליות והירידות התלולות, עם כל האתגרים, הגילויים, המחקר והבנייה האישית, הפיתוח העצמי, ההתרגלות למסגרת, ההתמודדויות החדשות, ושבירת הסטיגמות אני פשוט מבינה כמעט כל יום מחדש כמה שאני אוהבת את המקום הזה. בחודש האחרון טיילתי יחסית הרבה, ככה שהיו לי כמה הפסקות מהטירוף של הקולג', וכל אחת מהן הביאה לי המון שלווה. לפני חודש הייתה לי תקופת געגועים ממש קשה, היה לי קשה להיות רחוקה מישראל, מהמשפחה והחברים ופשוט המדינה. נכנסתי למערבולת לחץ שכזאת מכל הדרישות הלימודיות, הדרמות החברתיות, וכל הדברים הרגילים שסתם נאגרים, וכל מה שרציתי היה לשכב על הספה בבית שלי. אבל איכשהו ההרגשה השתפרה לאט לאט. עם שיחות פה ושם עם אנשים מיוחדים ורגילים כאחד. עם שוקולד טעים. עם מכתבים מהבית. ועם יציאות מהקולג' (: סופ"ש אחד נסעתי עם קבוצה מהקולג' לכנס בנושא אירופה וחיי הנוער ודברים כאלה. זה היה בארצו, שנמצאת בטוסקנה, עיר מהממת. הכנס היה באיטלקית כמובן, והבנתי הרבה פחות ממה שציפיתי, אבל המבטאים שלהם היו ממש מבלבלים, אז לא הרגשתי יותר מידי רע</div>Thu, 07 Nov 2013 11:32:00 +0200bitovella@gmail.com (NewElla)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=813243&blogcode=13959309http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=813243&blog=13959309http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=813243&blogcode=13932037<div align="right" dir="rtl">בסוף כל יום, מגיע הלילה ואחרי הלילה, אנחנו מקבלים יום חדש הזדמנות חדשה לעשות בחירות חדשות ולטייל במקומות חדשים, או לנוח. מהפעם האחרונה שכתבתי ועד יום שלישי הקודם- היו לי ימים מטורפים. ביום שלישי האחרון היה לי מועד הגשת של הטיוטה של הEE, העבודת חקר הגדולה שכל סקנדייר צריך להגיש. בכללי העבודה צריכה להיות מקסימום 4000 מילים על כל נושא שאנחנו רוצים לבחור, כל עוד זה תחת מקצוע מוגדר בIB [תוכנית הלימודים]. העבודה שלי הייתה בנושא ההשפעות של יהדות ואיסלאם על הקונפליקט הישראלי פלסטיני במדינת ישראל, והאמת, וואו, זה היה קשה לכתוב את זה. הייתי יכולה לכתוב 10 EEs על הנושא הזה, בהחלט בחרתי שאלת חקר מאוד רחבה ונושא מאוד מורכב. אז בעיקרון, היה לי חודש אחד לכתוב את העבודה [פשוט כי לא עבדתי עליה בקיץ], וזה דרש פשוט המון מחקר ושעות ישיבה מול המחשב ולקרוא למה מוסלמים שונאים יהודים ולמה יהודים שונאים מוסלמים וכמה האלימות מוצדקת בתוך השנאה הזאת. בימים כאלה, שאת קוראת על הקונפליקט עוד ועוד ומקבלת הרבה אספקטים שהמדיה לא בדיוק חושפת ישירות, פתאום את מרגישה כמה השנאה עולה ממעמקי האדמה, מקיפה מכ</div>Mon, 07 Oct 2013 16:36:00 +0200bitovella@gmail.com (NewElla)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=813243&blogcode=13932037http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=813243&blog=13932037http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=813243&blogcode=13905790<div align="right" dir="rtl">שנה חדשה, שנה שנייה עכשיו אנחנו הגדולים, השכבה המובילה, המנוסים, יודעים איך עובדים כאן העניינים. היה טיפה מלחיץ לחזור לכאן אחרי החופש, אבל ממש טיפה, בכלל לא מפחיד. ידעתי שהמקום הפיזי נשאר אותו דבר, אבל אנחנו למעשה הולכים ליצור קולג' חדש- עם 95 פירסטיירס, אנשים חדשים, האווירה הולכת להיות לגמרי שונה, וממש התרגשתי לראות מה יהיה. כשהגעתי לדווינו היה לילה. יצאתי מהאוטו, הבטתי סביב, והרגשתי שזה המקום שאני רוצה להיות בו. הרחובות חיבקו אותי, הבניינים שימחו אותי, הים מילא אותי בנחת. למחרת בבוקר כשפקחתי עיניים ועמדה מלפני הסטר ההולנדית הייתי כל כך מאושרת. המשכתי לישון עוד קצת, ואז התעוררתי למראה פצ'קה, הרומייטס מסלווקיה, ואז באמת לא היה בנאדם מאושר ממני. ככל שעברו הדקות פגשתי עוד ועוד חברי שכבה, והרגשתי פשוט בבית. כל חיבוק היה חיבוק אוהב, חיבוק של 'איזה כיף שאני הולכת להעביר את השנה שלי איתך'. זה היה פשוט נפלא. הפירסטיירס הגיעו רק אחרי יומיים, אז למעשה היו לנו יומיים שלמים בקולג' רק עם השכבה שלנו. כולם פתאום הרגישו הרבה יותר מאוחדים, הסתכלנו אחד על השנייה בצורה שונה, הערכנו את השכבה שלנו</div>Wed, 11 Sep 2013 15:18:00 +0200bitovella@gmail.com (NewElla)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=813243&blogcode=13905790http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=813243&blog=13905790http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=813243&blogcode=13785399<div align="right" dir="rtl">מה זה לא נשאר כלום זמן, עוד שבוע סוף שנה, טקס סיום ונגמר. אני בכלל תקועה בסוף כיתה י', איך סיימתי כיתה י"א? אתם יודעים, בתחילת שנה חשבתי שאני ממש אסבול במבחני סופשנה, זה היה כמו כישלון בטוח אבל בסוף לא. איך אומרים? הזמן עושה את שלו, והוא בהחלט עשה הרבה. אני הגעתי לחצי החוויה, סגרתי חצי מעגל, והתחלתי לסכם הרבה בראש שלי. אפשר לראות את כברת הדרך שעברתי אבל אני לא מרשה לעצמי להגיד את המילה האחרונה לפני הסוף האמיתי, אז נחכה עוד שבוע בשביל להתחיל לעכל את 8 החודשים האחרונים. בחמישי האחרון סיימתי את כל המבחנים שלי, הם התאספו לשבוע מעייף ועוד שבועיים לפני זה של חרישות ולחץ ואגירת מידע בתוך המוח. יש לי תחושה שהם הלכו יותר טוב מכל המבחנים הקודמים, שזה בעיקרון ממש טוב, אבל זו רק תחושה אני אקבל את הציונים בתחילת שבוע הבא ואז נראה. בעיקרון, בגלל שסיימנו את המבחנים, סיימנו את השנה הראשונה בקולג', משמע אנחנו שני צעדים מלהיות סקנדיירס וזה באמת מרגיש הזוי. אני לא יכולה לדמיין את הקולג' בלי הסקנדיירס שלי, זה די מוזר, פשוט חצי מהקולג' יעלם, חצי מהקולג' לא יהיה בקולג', ואנחנו, השכבה ש</div>Sun, 19 May 2013 13:03:00 +0200bitovella@gmail.com (NewElla)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=813243&blogcode=13785399http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=813243&blog=13785399http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=813243&blogcode=13754885<div align="right" dir="rtl"> סיפור נחמד: סבא ונכד יושבים מסביב לאש, היער שקט וניתן לשמוע את הגחלים הלוחשות, והסב מספר לנכדו: "אתה יודע, יש קרב גדול שמתחולל בי, קרב בין שני זאבים, האחד הוא רע, שונא, כועס, קנאי, מרחם על עצמו, שקרן ומלא באגו והאחר הוא טוב - מלא בשלווה, תקווה, חמלה, נדיבות ואהבה והקרב הזה מתחולל בעצם בכל אחד, גם בך." הנכד חשב לרגע ושאל: "מי מהזאבים מנצח בסוף?" והסב השיב: "הזאב שאתה מאכיל" (שבט הצ'ירוקי- "הזאב שבפנים") אז הגענו לחודש האחרון. כזה הזוי. אני יכולה לזכור בבהירות את תחילת השנה, איך יכול להיות שאנחנו כבר בסוף? איכס פרידות. כבר יש תחושה שצריך להתחיל לסכם את השנה הזאת, להשקיע הרבה זמן באנשים וכל חיבוק מרגיש כמעט אחרון. כל ארוחת צהריים מעלה מחשבות על "עם מי אני אשב בשלוחן שנה הבאה?", ואפילו הביאו לנו את הטופס עדיפות לרומייטס והמגורים לשנה הבאה. כל המורים מזכירים את המבחני סופשנה, מזג האוויר כבר נהיה נחמד ולא כזה חורפי, אנשים תוהים על התוכניות לקיץ. אתמול אפילו היה לי את השיעור כדורעף האחרון לשנה, יצאתי מהאולם ספורט ואמרתי לאיזידורה: "אוף, אני לא אראה את האישה הזאת עד</div>Tue, 23 Apr 2013 15:50:00 +0200bitovella@gmail.com (NewElla)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=813243&blogcode=13754885http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=813243&blog=13754885