עוף גוזל

היום היה סשן מדהים בסושייל סרוויס- תיאטרון תנועה עם בעלי מוגבלויות

היה מאוד כיף, אבל גם מעבר לכיף

לקראת הסוף היינו על הבמה רק אני ואולי 

אולי, קוראים לה גם מריה פרננדה אני חושבת, היא האישה שחיברה את הקולג' שלנו לתיאטרון 

בהתחלה היא הייתה התנדבות בפני עצמה, כאילו 2 אנשים היו הולכים לבקר אותה פעם בשבוע 

ואחרי כמה זמן [שנה\שנתיים\יותר] זה הפך לביקור בבית שגרים בו רק בעלי מוגבלויות, הבית מאפשר להם להיות עצמאיים, מלמד אותם איך לחיות כשאף אחד לא מנסה לעשות משהו בשבילהם אלא רק נמצא שם ברגע למקרה שצריך עזרה [יש להם כמה מתנדבים מבוגרים כמעט כל הזמן אני חושבת, פשוט לא רק מהקולג'] ואף אחד לא מתייחס אליהם כאילו הם כבולים או חסומים.

השנה זו השנה הראשונה של ההתנדבות שלי, כי רק שנה שעברה מרקו, שהוא חלק מאוד מרכזי גם בבית המשותף, הקים את הקבוצת תיאטרון הזו. 

בכל מקרה, אולי מאוד דרמטית. היא באמת מתנהגת כמעט לגמרי כרגיל, מדברת, מביעה דעות, תמיד רוצה להשתתף ולהיות נוכחת, היא לא נראית מוזר אם זה מה שתהיתם. אבל כשהיא על הבמה, היא כמעט תמיד די אגרסיבית, היא מוציאה הרבה תסכול, תנועות מאוד חדות, כמעט אף פעם לא מחייכת, לא ממש משתפת פעולה עם האנשים על הבמה אלא נלחמת על החפצים או מתמקדת במקום של עצמה, ומוציאה הרבה קולות חזקים אם המנחה לא חוסם אותה ואומר שצריך להיות בשקט [כי בעיקרון זה תיאטרון תנועה בלבד, שקט, בלי קולות או מילים]. 

אז היום יצא לי לעבוד איתה על הבמה. היה לנו כדור גומי בינוני כזה, ותמיד כשהיא על הבמה עם הכדור הזה היא שוכבת עליו עם הבטן, פורשת ידיים וזזה, מנסה למצוא איזון. היום, תוך כדי תנועה, יצא שהחזקתי לה יד אחת, ואז היא לקחת גם את היד השנייה, והחזיקה ממש חזק. נשענה עליי. "Grazie" היא אמרה.

איזנתי אותה והזזתי אותה קדימה ואחורה על הכדור.

"Volare" היא לחשה, לעוף 

ואז היא דיברה חזק, כמעט בצעקה לכיוון הקהל

"חופשיים. כולנו חופשיים. כולם חייבים להיות חופשיים. כמו שאני חופשייה. תודה לכולם על היום, תודה גם לבחור הבלונדיני שהכרתי היום בצהריים.."

ואז עוד כל מיני דברים שלא לגמרי הבנתי. 

זה היה מדהים. היא החזיקה ממש חזק וממש הייתי צריכה להתנגד לה כדי לא ליפול עליה, אבל גם הייתי צריכה להזיז אותה על הכדור, והיא אמרה, צעקה כל מילה בפני עצמה כמעט, או פשוט יחסית קצרים, והבנתי כמעט את הכל למרות המבטא הקשה של האיטלקית, וכל כך הרבה משמעות היו למילים שלה.

זה היה מדהים. לעמוד על במה, אורות, ממש מעט קשה, ואישה אחת שמוציאה קצת טירוף החוצה. למרות שהיא ידעה שהיא לא אמורה לדבר, זה פשוט פרץ ממנה.

אתמול היה לי תיאטרון בקולג' וגם כן היה סשן מאוד מוצלח.

זה היה מיד אחרי שיעור ביולוגיה בשבילי, וזה היה היום של הניסוי-עצמאי, והניסוי שלי היה כמעט כישלון, לא כי זה לא עבד אלא כי היו יותר מידי הגבלות ודברים שלא לקחתי בחשבון ובעיקרון בכללי לא ידעתי למה אני מגיעה כי בחיים לא עשיתי ניסוי אז זה סתם היה שוק התחלתי כזה ולא היה לי מספיק זמן לסיים את זה כי התעכבתי המון בהתחלה אבל לא יכלתי לפצות על הזמן הזה כי הייתי צריכה ללכת לתיאטרון. פפפפפ

בכל מקרה, הגעתי לתיאטרון די מבואסת ומאוכזבת מעצמי, אבל התאריך של ההופעה מתקרב מהר ואין לנו זמן 

אז פשוט שיחקנו 

בלי תסריט ובלי יותר מידי תכנון או מחשבה 

הופ קופצים לתוך דמות. וזה עבד. היה מגניב ממש, למרות שקצת קשה להעיר את הדמויות בתוך השותפים שלי להפקה, אבל עושים קצת באלגנים ילדותיים ותרגילים מצחיקים ובסוף הצלחתי לגרום להם להשתחרר קצת [:

גם היה ערב מיקרופון פתוח אתמול, אבל היה די גרוע 

וגם היה מלא בצ'יזיות רומנטית כי זה היה לכבוד הפרום [נשף] שיהיה עוד שבועיים בערך, אז אנשים שרו שירים רומנטים והזמינו את הבני זוג שלהם לנשף, כאילו העובדה שהם במערכת יחסים לא מבהירה לכולם שהם ילכו ביחד לנשף... 

סתם, אבל היו כמה ממש חמודים ומצחיקים

אני חושבת שלערב מיקרופון הבא אני אכתוב שיר בעברית שיש בו מלא ח' ויהיה נורא מצחיק :)

יש כמה אנשים מהקולג' שנשלחים למצעד החיים, אז בתור ישראלית ואחת שחקרה קצת על השואה בעבר

הצעתי את העזרה שלי, משהו כמו התהליך הכנה שעושים לכם לפני המסע לפולין, רק שלנו היה מפגש אחד ויהיה רק עוד אחד לפני שהם טסים.

חלקם לא יודעים שום דבר על השואה, לא מלמדים על זה במדינות מהם באו. חלקם שמעו על זה, אבל לא מבינים את כל האספקטים השונים. חלקם לא יודעים מה הם הולכים לראות ואיך המראות האלה הולכים להשפיע עליהם. חלקם לא מבינים. 

לא עברתי את המסע לפולין, אבל רק מהספרים, מימי הזיכרון, מהסיפורים של אנשים סביבי- אני דואגת להם, אני מקווה שהם ידעו לעשות את הסוויצ' המחשבתי ושיש להם מספיק מקום בנפש להכיל את זה. 

אז לפני כמה ימים ישבתי לתרגם שירים מעברית לאנגלית, וקראתי קצת סיפורים ועובדות כדי לרענן את הזיכרון למקרה שיהיה להם שאלות ספציפיות. העיסוק בשואה מוביל אותי למסקנה יותר ויותר עמוקה שאין היגיון..

לכבוד יום השואה עצמו אני אכין חדר זיכרון לכל הקולג', כמו שמכינים בצופים. זה יהיה חזק. 

בשלושה ימים האחרונים יצא לי לשבת עם אנשים שלא דיברתי איתם כבר די הרבה זמן, 

זה היה ממש כיף, כי המרחקי זמן כאן פשוט לא חשובים, אז למרות שלא דיברנו חודשיים או יותר, פשוט המשכנו מהנקודה האחרונה שעצרנו בה.

אנשים טובים באמצע הדרך

האנשים גרמו לי להסתכל על הירח. יש ירח מלא, לבן בוהק, הוא אפילו מאיר את החושך של הים שלנו. 

אם אתם מסתכלים על הירח, תדעו שגם אני מסתכלת על אותו הירח 

האמת שרק רציתי לשתף אתכם בחוויה של התיאטרון,

לילה טוב

או יום טוב

תסתכלו על הירח (:

זה מצחיק שכשאני באה לכתוב כאן בבלוג אני פותחת את האימייל ומסתכלת ב'אשפה' כדי להיזכר מה עברנו כאן בקולג' מאז הפעם האחרונה שכתבתי. 

זה פשוט שכל יום אנחנו מקבלים בין חמישה לעשרה מיילים, וכל ההודעות החשובות נמצאות שם, 

אז האיימיל של הקולג' הוא מן יומן עם המון כותרות והודעות לא חשובות, וכל כך התרגלתי אליו שאפילו בחופשות אני חייבת לפתוח אותו כדי שאני לא אפספס איזה משהו חשוב חס וחלילה. 

לפני חודש בערך היה לנו שבוע התרבות האיטלקית, 

חמישה ימים [משום מה האירופאים האלה לא מבינים ששבוע זה 7 ימים], וכל יום הייתה איזושהי פעילות\סדנה בהנחיית התלמידים האיטלקיים במטרה להראות לנו, התלמידים הלא-איטלקים, מהי התרבות האיטלקית. 

רוב השבוע התמקד בשירה ומוזיקה כי לאחד התלמידים יש קול נורא יפה ואני מניחה שזה הכי קל לארגן את זה חח, אבל היה גם מופע ששילב קצת היסטוריה איטלקית וצחוקים על הקולג', ואחר צהריים של טעימות של מאכלים איטלקיים מסורתיים [פיצה ופסטה ולחם עם נקניק ופסטה ופשטידת פסטה ועוגות מדהימות]. 

האמת? היה נורא יפה. אני חושבת שמה שמייחד את השבועות תרבות האלה זה שהם מאפשרים לתלמידים להראות קצת יותר את הכשרונות שלהם ולהכניס את התלמידים האחרים למקום ממנו באו, ככה שתדמית של אנשים כאן קצת משתנה בעקבות המופעים והאירגון של פעילויות וכאלה. 

שבוע הבא [אומייגאד, זה שבוע הבאאאא] יש שבוע תרבות של אסיה והמזרח התיכון! האמת שאנחנו מלאאא אנשים, יש סיכוי יותר מחמישים אפילו, ככה שזה די קשה לארגן שבוע אחד עם מספר מועט של פעילויות, כי האמת שאנחנו אפילו לא תרבות אחת, יש את הסינים, יפנים, מונגולים וכו', יש את ההודים וסרילנקים וכו', יש את האפגניסטנים והאיראנים וכו', והמזרח התיכון זו תרבות נפרדת בכלל.. ככה שממש הסתבכנו בתוך עצמנו. אבל הסבב טעימות יהיה חפלה אדירה! 

התחלנו ללמוד Theory of Knowledge [TOK] במחצית הזאת, 

וזה פשוט אחד השיעורים הכי מעשירים, מדהימים, ומעניינים שיש בIB! סתם, לא. זה מעצבן. 

אבל בעיקרון, אני חושבת שהשנאה למקצוע הזה מועברת במן מסורת מוזרה שכזו בין התלמידים של השנה השנייה לתלמידים של השנה הראשונה, ואז אפילו למורים נמאס ללמד את זה.. הקטע הוא, שאני לא יודעת מה אנחנו אמורים ללמוד במקצוע הזאת, כאילו אין שום קשר בין הדברים שאנחנו עושים בכיתה [דברים מאוד רנדומליים כמו להסתכל באשליות אופטיות למתחילים ומתקדמים, לשחק בקלפים, לפתור חידות היגיון, ללמוד על נוסחאות להפרחת טענות, או לשמוע תוכניות רדיו ישנה על מבחר הצבעים שאנחנו מסוגלים או לא מסוגלים לראות] לבין הכותרות של המקצוע. אז השיעורים לפעמים מאוד נחמדים, ולפעמים מאוד משעממים. הציון של השיעור הזה יתבסס בעיקר על פרזנטציה שכל תלמיד צריך לעשות, והתאריך שלי הוא עוד בערך חודש ככה שאני אוכל לסיים עם זה מהר אני מקווה. 

אחרי זה התחילו שבועיים בערך של הדמיית IB לכל הסקנדיירס. הIB זו התוכנית לימודים שלנו שכוללת 6 מקצועות שאנחנו לומדים במשך שנה וחצי בערך, ואז יש מבחנים סופיים שקובעים את הציון בתעודת הסיום. אז לכל מקצוע יש בערך 3 מבחנים, ובשפות יש גם מבחנים בעל פה, והשבועיים האלה נוצרו בעיקרון לסקנדיירס, כדי שיוכלו לחזור על החומר ולהרגיש מה בערך יעמוד מולם במבחנים הסופיים. 

תחשבו שמבחן אחד זה מאוד מלחיץ, אז שבועיים של 18 מבחנים בערך זה די הורג.

הביתספר היה חצי ריק כי לסקנדיירס לא היו לימודים, ובכללי הקולג' היה די שקט כי הם למדו רוב הזמן בחדרים שלהם ולא היו פנויים ליותר מידי הסחות דעת. מידי פעם היה להם פרץ התחרפנות ולחץ ממה שעומד לפניהם, ואנחנו הפיירסטיירס כמובן נבהלנו ממה שצפוי לנו בשנה הבאה. זה די מטורף לחשוב שנעשה מבחן על חומר של שנה וחצי בשישה מקצועות, כאילו איך אפשר להכיל כל כך הרבה מידעעעעעעעעעעעעעעעע? 

כשכל הלחץ והבאלגן הזה נגמר, היה לנו חופש של תשעה ימים

חצי ממנו יועד לproject week [עוד פעם, week זה חמישה ימים גג] שזה בעיקרון פרוייקט בנושא התנדבות קהילתית \ פעילות ספורטיבית \ פעילות יצירתית, אבל אנחנו משתמשים בזה יותר כהזדמנות לטייל באירופה :) 

אז אני טסתי ללונדון ל4 ימים בערך, והאמת שהיה ממש מגניב. בבקרים הלכנו למוזיאונים, ומאחר צהריים פשוט הסתובבנו באקראיות ברחובות לונדון, סופגים את הארכיטקטורה והתרבות מכל עבר, טוחנים מקדונלדס או כל סוג של אוכל לא בריא, מסתבכים עם מערכת הרכבות, וסתם נהנים מהדברים הקטנים. ואני גם בכללי חנונית מוזיאונים אז ממש נהנתי מהמוזיאונים עם כל הפסלים והמלאכים והדרקונים והאריות והציורים התנ"כיים וכו' חחח 

בערב האחרון הלכנו למן פיאצה של אמני רחוב, כבר מהשנייה הראשונה שיצאנו מהרכבת יכלתי להרגיש את האווירה המיוחדת ששררה שם. כל האזור היה מואר בנורות לבנות קטנות, הייתה מוזיקה חלשה מכל חנות, פסלים-אנושיים כאלה [אחד של חייזר מעופף, שעד עכשיו אני לא מבינה איך הוא עשה את זההההה], קוסם חסר פואנטה, ומישהו ששר וניגן בגיטרה והפך את כל האווירה להרבה יותר כיפית.

אחרי שלושה ימים שהיינו במרכז לונדון הרועשת, העמוסה והתזזיתית, פתאום הפיאצה הזאת הייתה כל כך קסומה והייתה סגירה מושלמת לפרוג'ט וויק שלנו. אהה וגם הייתה שם חנות שוקולד עם מלא מבצעים וגלידה ממש טובה, אז בכלל שמחנו.. 

אחרי לונדון היה לנו לונג וויקנד [עוד ארבעה ימים של חופש], אז הייתה לי אפשרות להמשיך לטייל באירופה, או לחזור לקולג', אבל בסוף החלטתי שאני חוזרת הביתה. אז היו לי 3 ימים נפלאים בישראל, באמת בדיוק מה שהייתי צריכה. כיף טהור ואהבה אין סופית, קצת שקט, שלווה, וריחוק מהקולג' כדי להרר ולעכל את החודשיים שאחרי החופשת חורף. 

חזרתי מהשבוע וחצי הנפלאים האלה לתוך אווירת קולג' עמוסה. 

בשישי האחרון היה מופע גדול באולם אופרה יוקרתי בטרייסטה לכבוד ה-30 שנה של הקולג' שלנו, אז כל שבוע שעבר היה די מטורף. כולם היו בחזרות ולחץ ובסוף עוד ביטלו ריקודים יומיים לפני המופע. הגיעו המון אנשים חשובים שהיו חלק מהעבר של ADRIATIC או של UWC בכללי, והגיעו גם כמה אנשים שסתם גרים באזור והתעניינו בקולג', אבל בגלל שהנאומים היו כל כך ארוכיםםםם אני חושבת שהיו איזה 20 אנשים שעזבו עוד לפני שהמופע שלנו התחיל חחח. אבל באמת שהיה מדהים, זה היה ממש כמעט מקצועי. וגם מיכל [הקו-ייר הישראלית] שרה את השיר "במקומי" עם יאזן [סקנדייר פלסטינאי] ואימד [סקנדייר מתימן] שהקריאו\דיקלמו שיר, והשילוב בין העברית והערבית היה נורא מרגש, לפחות בשבילי, כי הבנתי את העברית.

השבוע יש לנו שבוע תרבות של אסיה והמזרח התיכון [כמו שהיה לאיטלקים, רק אצלנו במקום ערבי שירה עושים סדנאות לריקודי בטן וחינה חחחח]

הייתה לנו ביום שני שעבר הרצאה על אוניברסיטאות בארה"ב, אנגליה, קנדה ואיטליה,

וברביעי שעבר באו נציגות מאוניברסיטה בספרד להציג את האוניברסיטה, איזה תלמידים הם מחפשים, איך לומדים שם, וכאלה. הן באמת היו מדהימות, זה נשמע אדיר. זה גרם לי לחשוב הרבה על הצבא ועל איפה אני הולכת להיות בשנים שאחרי יודבליוסי. 

בכללי קצת מציק לי שכמעט כולם כאן מכוונים רק לאמריקה או אנגליה [מבחינת השנים שאחרי הקולג'] ולא ממש חושבים לחזור הביתה, להשפיע על המדינות שלהם, לעשות משהו מוחשי עם החוויה המטורפת שאנחנו חיים במשך שנתיים ולא ישר לטבוע במסלול של אוניברסיטה-עבודה-משפחה-שגרה. מצד שני, אני לא יכולה להגיד שאני לא מבינה אותם, אבל לעומתם, לי מחכה צו ראשון בקיץ, ועתיד די ברור לשלוש שנים הקרובות. אני חושבת שבכללי בגלל הצבא והכל, ישראלים הם קצת יותר פטריוטים משאר האנשים, או לפחות יותר מאירופאים, לפחות ככה זה מרגיש בנתיים, אני לא באמת יודעת. 

בשני [אתמול] הזה הייתה פרזנטציה על הEE, שזה בעיקרון חיבור בסגנון עבודת מחקר של 4,000 מילים על איזה נושא שאנחנו רוצים [בערך]. נצטרך לבחור בקרוב את המקצוע שאנחנו רוצים לקשר אליו את הEE, ואם אני לא אקבל פילוסופיה אני אהיה ממש תקועה כי ממש לא בא לי ביולוגיה או כלכלה או מתמטיקה... 

אתמול גם הייתה לנו 'שיעור-מעבדה' בביולוגיה. זה היה עם לבבות. הוא הביא לנו לחקור את המבנה של הלב והריאות של חזיר. בהתחלה חשבתי שאני לא אוכל לעמוד בזה במשך 40 דקות שלמות, אבל האמת, זה מממממששש מגניב ;) שבוע הבא כשתהיה לנו את ה'שיעור-מעבדה' הבא זה יהיה שאנחנו נכין ניסוי משל עצמנו. אני עובדת על התיכנון של זה כבר שבוע בערך, אני חושבת שכבר היו לי חמישה רעיונות אבל כל פעם אני מגלה שמשהו לא יעבוד או שיש לי טעות. בקצב הזה, אני אצטרך לעשות את הניסוי עצמו 10 פעמים כדי שהוא יעבוד... 

עוד חודש בערך יש שבוע אומנויות בקולג', ואני מרימה עם עוד 5 אנשים סוג של הפקה. קיבלנו את הספר If The World Were a Village שכולל תיאורים קצרים ב-10 נושאים שונים [שפות, דתות, חשמל..] של איך העולם היה מתנהל אם הוא היה כפר של 100 אנשים. בדרך כלל הוא נותן חלוקה של כמה אנשים היו מכל סוג [מתוך 56 ילדים נניח, 8 בנות יכולות לקבל חינוך בבית ספר, 30 בנים יכולים לקבל חינוך בבית ספר, וכל השאר לא לומדים] ואז למעשה מסתתרת ביקורת מאוד חזקה על החברה בתוך הטקסטים האלו. בקיצור, בחרנו את הנושאים- שפה, דתות, חינוך ובעלות\החזקה, ונשחק מן תוכנית ריאליטי שמציגה יום אחד באספקטים שונים של הכפר. 

זה המון עבודה ואנחנו מעט אנשים, אבל זה הולך להיות מדהים. 

ובנוסף להכל צריך לכתוב עבודה בפילוסופיה, כלכלה, מתמטיקה ועברית. ישששששש 

אהה אני גם מתמודדת למועצת תלמידים לשנה הבאה והבחירות יהיו השבוע, אבל אנחנו 22 מתמודדים מתוך שכבה של 95 בערך, וכולם כאן אנשים נפלאים ככה שהסיכויים לא גדולים.. אבל תמיד כדאי לנסות, לא? (: 

*רגע הזוי: מישהי שעובדת בהנהלה הרגע הציגה אותי לניקול(?) שחזרה בחודשים האחרונים מישראל, אחרי שהיא גרה שם 6 שנים ועבדה במרכז פרס לשלום. היא דיברה איתי עברית, עם מבטא, אבל עברית ממש טובה! וואו.. כזה הזוייי* 

סיפור אחרון להיום, עם משל קטנטן: 

היום בבוקר נפגשתי עם המנהל שלנו, מייק, כדי לשאול אותו מה דעתו על איך שאנחנו חיים בקולג' ואם אנחנו ממצים את כל הפוטנציאל שלנו. 

כבר הרבה זמן שאני רוצה לדבר איתו ולשאול אותו כל מיני דברים, וגם סתם להכיר אותו. אנחנו תמיד מתפארים בעובדה שאנחנו חיים כקהילה, אז היה לי די מוזר שאני לא מכירה את האדם שעומד 'בראש' הקהילה הזאת, כי בפגישות קולג' הוא בדרך כלל לא אומר את דעתו אלא מנסה להקשיב, והוא לא מורה שלי כרגע אז אף פעם לא יצא לי לדבר איתו. מעבר לזה, רציתי לשתף אותו בדעה שלי כתלמידה על כל מיני דברים שהולכים בקולג' וקצת קשה לי למצוא את המקום שלי בפגישות קולג', כי אנחנו 300 אנשים בחדר אחד ותמיד יש יותר מידי דברים לדבר עליהם ויותר מידי דעות מרחפות באוויר. 

בהתחלה כשפניתי אליו בבקשה לקבוע פגישה די חששתי, הוא בריטי במקור ובתור בנאדם הוא מאוד ציני וסרקסטי, אבל החלטתי שחיכיתי יותר מידי זמן והוא בסך הכל בנאדם רגיל. היום בבוקר השיחה איתו הייתה מאוד זורמת, קלילה ונחמדה. אני שמחה שעשיתי את זה, זה בהחלט נתן לי נקודת מבט קצת שונה על דברים, ועכשיו אני יכולה לתת לו כבוד לפי ההיכרות שלי איתו ולא רק כי הוא המנהל שלי. 

המסקנה היא, אם יש לכם משהו להגיד, תגידו אותו. כולנו בני אדם, ואם אלו שעומדים בעמדה עם כוח לא נגישים ופתוחים לדיונים, כנראה שאין להם באמת כוח. מוח אחד לא עובד טוב כמו 100 מוחות, ככה שלרוב עדיף שיהיו יותר מידי דעות מאשר רק דעה אחת. 

אהה ומזל טוב לכל המועמדים שעברו לשלב השלישי במיונים, וחיבוק גדול לכל האנשים המופלאים שלא התמזל מזלם!

ותודה לכל הקוראים שחשפו את עצמם כשהייתי בישראל, באמת כיף לשמוע תגובות וכאלה 

יום טוב, שבוע טוב, פסח שמח [כנראה אפילו נעשה סדר עם המשפחה הישראלית שגרה בטרייסטה], חיים שמחים, חיים מאתגרים, והמון נחת, לכולנו :)