עוף גוזל

היום היה סשן מדהים בסושייל סרוויס- תיאטרון תנועה עם בעלי מוגבלויות

היה מאוד כיף, אבל גם מעבר לכיף

לקראת הסוף היינו על הבמה רק אני ואולי 

אולי, קוראים לה גם מריה פרננדה אני חושבת, היא האישה שחיברה את הקולג' שלנו לתיאטרון 

בהתחלה היא הייתה התנדבות בפני עצמה, כאילו 2 אנשים היו הולכים לבקר אותה פעם בשבוע 

ואחרי כמה זמן [שנה\שנתיים\יותר] זה הפך לביקור בבית שגרים בו רק בעלי מוגבלויות, הבית מאפשר להם להיות עצמאיים, מלמד אותם איך לחיות כשאף אחד לא מנסה לעשות משהו בשבילהם אלא רק נמצא שם ברגע למקרה שצריך עזרה [יש להם כמה מתנדבים מבוגרים כמעט כל הזמן אני חושבת, פשוט לא רק מהקולג'] ואף אחד לא מתייחס אליהם כאילו הם כבולים או חסומים.

השנה זו השנה הראשונה של ההתנדבות שלי, כי רק שנה שעברה מרקו, שהוא חלק מאוד מרכזי גם בבית המשותף, הקים את הקבוצת תיאטרון הזו. 

בכל מקרה, אולי מאוד דרמטית. היא באמת מתנהגת כמעט לגמרי כרגיל, מדברת, מביעה דעות, תמיד רוצה להשתתף ולהיות נוכחת, היא לא נראית מוזר אם זה מה שתהיתם. אבל כשהיא על הבמה, היא כמעט תמיד די אגרסיבית, היא מוציאה הרבה תסכול, תנועות מאוד חדות, כמעט אף פעם לא מחייכת, לא ממש משתפת פעולה עם האנשים על הבמה אלא נלחמת על החפצים או מתמקדת במקום של עצמה, ומוציאה הרבה קולות חזקים אם המנחה לא חוסם אותה ואומר שצריך להיות בשקט [כי בעיקרון זה תיאטרון תנועה בלבד, שקט, בלי קולות או מילים]. 

אז היום יצא לי לעבוד איתה על הבמה. היה לנו כדור גומי בינוני כזה, ותמיד כשהיא על הבמה עם הכדור הזה היא שוכבת עליו עם הבטן, פורשת ידיים וזזה, מנסה למצוא איזון. היום, תוך כדי תנועה, יצא שהחזקתי לה יד אחת, ואז היא לקחת גם את היד השנייה, והחזיקה ממש חזק. נשענה עליי. "Grazie" היא אמרה.

איזנתי אותה והזזתי אותה קדימה ואחורה על הכדור.

"Volare" היא לחשה, לעוף 

ואז היא דיברה חזק, כמעט בצעקה לכיוון הקהל

"חופשיים. כולנו חופשיים. כולם חייבים להיות חופשיים. כמו שאני חופשייה. תודה לכולם על היום, תודה גם לבחור הבלונדיני שהכרתי היום בצהריים.."

ואז עוד כל מיני דברים שלא לגמרי הבנתי. 

זה היה מדהים. היא החזיקה ממש חזק וממש הייתי צריכה להתנגד לה כדי לא ליפול עליה, אבל גם הייתי צריכה להזיז אותה על הכדור, והיא אמרה, צעקה כל מילה בפני עצמה כמעט, או פשוט יחסית קצרים, והבנתי כמעט את הכל למרות המבטא הקשה של האיטלקית, וכל כך הרבה משמעות היו למילים שלה.

זה היה מדהים. לעמוד על במה, אורות, ממש מעט קשה, ואישה אחת שמוציאה קצת טירוף החוצה. למרות שהיא ידעה שהיא לא אמורה לדבר, זה פשוט פרץ ממנה.

אתמול היה לי תיאטרון בקולג' וגם כן היה סשן מאוד מוצלח.

זה היה מיד אחרי שיעור ביולוגיה בשבילי, וזה היה היום של הניסוי-עצמאי, והניסוי שלי היה כמעט כישלון, לא כי זה לא עבד אלא כי היו יותר מידי הגבלות ודברים שלא לקחתי בחשבון ובעיקרון בכללי לא ידעתי למה אני מגיעה כי בחיים לא עשיתי ניסוי אז זה סתם היה שוק התחלתי כזה ולא היה לי מספיק זמן לסיים את זה כי התעכבתי המון בהתחלה אבל לא יכלתי לפצות על הזמן הזה כי הייתי צריכה ללכת לתיאטרון. פפפפפ

בכל מקרה, הגעתי לתיאטרון די מבואסת ומאוכזבת מעצמי, אבל התאריך של ההופעה מתקרב מהר ואין לנו זמן 

אז פשוט שיחקנו 

בלי תסריט ובלי יותר מידי תכנון או מחשבה 

הופ קופצים לתוך דמות. וזה עבד. היה מגניב ממש, למרות שקצת קשה להעיר את הדמויות בתוך השותפים שלי להפקה, אבל עושים קצת באלגנים ילדותיים ותרגילים מצחיקים ובסוף הצלחתי לגרום להם להשתחרר קצת [:

גם היה ערב מיקרופון פתוח אתמול, אבל היה די גרוע 

וגם היה מלא בצ'יזיות רומנטית כי זה היה לכבוד הפרום [נשף] שיהיה עוד שבועיים בערך, אז אנשים שרו שירים רומנטים והזמינו את הבני זוג שלהם לנשף, כאילו העובדה שהם במערכת יחסים לא מבהירה לכולם שהם ילכו ביחד לנשף... 

סתם, אבל היו כמה ממש חמודים ומצחיקים

אני חושבת שלערב מיקרופון הבא אני אכתוב שיר בעברית שיש בו מלא ח' ויהיה נורא מצחיק :)

יש כמה אנשים מהקולג' שנשלחים למצעד החיים, אז בתור ישראלית ואחת שחקרה קצת על השואה בעבר

הצעתי את העזרה שלי, משהו כמו התהליך הכנה שעושים לכם לפני המסע לפולין, רק שלנו היה מפגש אחד ויהיה רק עוד אחד לפני שהם טסים.

חלקם לא יודעים שום דבר על השואה, לא מלמדים על זה במדינות מהם באו. חלקם שמעו על זה, אבל לא מבינים את כל האספקטים השונים. חלקם לא יודעים מה הם הולכים לראות ואיך המראות האלה הולכים להשפיע עליהם. חלקם לא מבינים. 

לא עברתי את המסע לפולין, אבל רק מהספרים, מימי הזיכרון, מהסיפורים של אנשים סביבי- אני דואגת להם, אני מקווה שהם ידעו לעשות את הסוויצ' המחשבתי ושיש להם מספיק מקום בנפש להכיל את זה. 

אז לפני כמה ימים ישבתי לתרגם שירים מעברית לאנגלית, וקראתי קצת סיפורים ועובדות כדי לרענן את הזיכרון למקרה שיהיה להם שאלות ספציפיות. העיסוק בשואה מוביל אותי למסקנה יותר ויותר עמוקה שאין היגיון..

לכבוד יום השואה עצמו אני אכין חדר זיכרון לכל הקולג', כמו שמכינים בצופים. זה יהיה חזק. 

בשלושה ימים האחרונים יצא לי לשבת עם אנשים שלא דיברתי איתם כבר די הרבה זמן, 

זה היה ממש כיף, כי המרחקי זמן כאן פשוט לא חשובים, אז למרות שלא דיברנו חודשיים או יותר, פשוט המשכנו מהנקודה האחרונה שעצרנו בה.

אנשים טובים באמצע הדרך

האנשים גרמו לי להסתכל על הירח. יש ירח מלא, לבן בוהק, הוא אפילו מאיר את החושך של הים שלנו. 

אם אתם מסתכלים על הירח, תדעו שגם אני מסתכלת על אותו הירח 

האמת שרק רציתי לשתף אתכם בחוויה של התיאטרון,

לילה טוב

או יום טוב

תסתכלו על הירח (: