תובנות ההבנה של הדברים

זה היה ביום ראשון. בראשון לאפריל.

הגעתי לבסיס כדי להשתחרר.

ישבתי מול הצוות שלי, חיילי חובה ואיש קבע אחד(הסגן וחבר טוב).

זו הייתה שמחה גדולה מהולה בעצב

עברתי איתם דרך גיהנום והיה לנו משברים, הם היו כמו אחים קטנים בשבילי. הבטתי בכל אחד מהם...

זה היה קשה מדי.

הרגשתי שאני מתחיל לאבד את זה וכמעט הזלתי דמעה

הם לעולם לא דמיינו שאני יכול להגיע למצב הזה...

יצאתי החוצה, התיישבתי מול אחד המטוסים והדלקתי סיגריה.

שבוע לפני כן נפרדתי ממה שחשבתי תהיה אהבת חיי

ועכשיו אני עוזב משפחה שלמה..

הכל היה נראה לי סוריאליסטי, המטוס הסתכל עליי במבט מוזר ובסוג של געגוע, והבטון הרגיש קשה מתמיד, עננים כיסו את השמש.

נהיה לי עוד יותר קשה כשנזכרתי איך שהצוות ביקשו שלא אלך, זה מחמיא, אבל כמה שאני העדפתי שלא יגידו לי, העדפתי שייזכרו כמה הקשתי וקרעתי אותם כדי שישמחו שאני הולך.

היו כמובן אנשים אחרים שהיו בסדר עם העזיבה, לא מהצוות, היו גם אלה שתמחו ושיבחו והיו גם כאלה ששמחו שפיניתי להם את מקומי...

הגעתי הביתה - איש חופשי!!! =)

זרקתי את התיק על הרצפה

התיישבתי על המיטה

ופשוט שאלתי את עצמי:

"טוב... אז מה עכשיו?"

שלושה חודשים מאז ההתרסקות ההיא

אמרתי לה שאני מוכן, שאני רוצה, שאני רואה את העתיד הוורוד שלנו יחד, אמרתי לה כמה שאני אוהב אותה, אחרי כמעט 5 שנים יחד...

זה היה אצלה בחדר, נשאר לי שבוע לשחרור מהקבע, וכבר התקבלתי למקום עבודה מאוד מכובד עם הכנסה מטורפת, במיוחד לבחור בגיל 25, שכבתי על המיטה והיא התיישבה לידי ופשוט אמרה :

"תראה אני חייבת להגיד לך, אתה בן זוג מצויין, ואתה חבר נהדר, אבל אני לא חושבת שאני רוצה להמשיך את החיים שלי איתך בתור בעלי"

כן, כבר הייתי מוכן להתחתן איתה... כמה פתטי

זה היה מאוד לא צפוי, אבל לא נתתי סימן, לא הנדתי עפעף.

פשוט עניתי:

"אני לא רוצה שנתחתן עכשיו, או מחר.. בואי קודם נגור יחד, עכשיו יהיה לי כסף, אני אדאג לנו להכל ואת תוכלי ללמוד, ואני לא אהיה בצבא כל הזמן"

היא ענתה:

"תבין, חוץ ממך לא היה לי אף קשר רציני אחר, אני מרגישה שחוץ ממך אני לא מכירה כלום, אתה בחור נהדר..."

שם

בדיוק שם זה נגמר

קמתי, חיבקתי אותה, ואמרתי לה שזה בסדר

אמרתי לה שזה הסוף

סתם ככה, בצהרי יום שבת אביבי ויפה, בשיחה סתמית.

נכנסתי אל האוטו ונסעתי, נסעתי להיפרד מהצבא...