..זה היה חיסול
נסענו שלושתנו באוטו, אני אחותי ואבא.
אלוהים כמה שזה רגע נדיר..
כמה נדיר לראות אותנו יחד.
אנחנו די גרועים בלהיות משפחה למופת. כל אחד לעצמו כזה..
שכבתי מאוחר וניסיתי לנמנם. הנסיעה ארוכה והייתי נורא עייף גם ככה..
אבא ואחותי דיברו על איזה משהו שקשור למשפחה...
ואז פתאום, פשוט משום מקום אבל כאילו הסתתר וחיכה לצאת... זה יצא
"21 לספטמבר 1993... לא מצאתי מספיק מידע" אמרתי בדרך
אגב.
דממה קצרה
אחותי הייתה בהלם, לה היה הכי קשה להעלות את הנושא הזה.
"אני אשלח לך העתק של מסמכים, מספר מטוס, כרטיסים, מושב.. ריכזתי
את הכל כבר" אמר אבא.
כאילו חיכה שזה יקרה, אפילו מה שהוא עמד לספר, היה נשמע כאילו חשב על
זה מראש.. על איך לספר.
איך שאמרתי את המילים: "אני רוצה לדעת מה בדיוק קרה שם."
כאילו לחצי על כפתור Play:
איך אמא נרצחה:
לאחר פירוק ברית המועצות שתי מדינות שקמו נכנסו לסכסוך – גרוזיה ואבחזיה.
גרנו בעיר סוחומי, שסבלה הרבה במהלך הסכסוך הזה.
עם פרוץ המלחמה מכיוון שהיינו אזרחי רוסיה, הוברחנו לרוסיה הגדולה.
אבל השארנו את כל הרכוש שם, בסוחומי, שעתידה היה להפוך לעיר בירה של אבחזיה הדורשת
עצמאות.
"אני טסה לשבועיים" מילים אחרונות של אמא, האמת שאני לא
זוכר את הקול שלה, אני רק זוכר מה היא אמרה.
היא רצתה לחזור לשם לאסוף את כל אוצרות המשפחה, זהב וחפצים. ונשאר שם
בית מפואר.
"אני עד היום לא מצליח להבין איך היא השיגה את הכרטיסים האלה, זה
היה מטוס רק של עיתונאים שטסו לסקור את המלחמה..." אמר אבא בהתפלאות.
ואז הוא המשיך ואמר את הדבר שפער את פי:
"...כמובן שהאבחזים לא רצו שום עיתונאים, כי כל העולם צידד את
הגרוזינים, ואבחזים ידעו על המטוס הזה, הם ידעו שהוא מוביל עיתונאים שהולכים
להראות לעולם את הכל.. זה היה חיסול ממוקד ומתוכנן.."
תמיד ידעתי שדברים כאלה קוראים... תמיד ידעתי למלחמות יש את הקורבנות,
ויש את אלה שמשתיקים אותם לנצח.
לעולם לא חשבתי שזה יהיה הכל כל כך קרוב אליי. או שבעצם אין פה לה
לחשוב, פשוט לא ממש רציתי לדעת מה קרה.
אבא המשיך:
".. המטוס הופל על ידי טיל כתף, ששוגר מסירת קרב קטנה...."
התערבתי "אז הבן זונה ידע בדיוק מה הוא עושה! הוא ידע שזה מטוס
נוסעים! הוא ידע שהוא הולך לחסל עשרות אנשים חפים מפשע! והוא ביצע פקודה שפשוט
אמרה: יש להפיל מטוס אזרחי! איך צבא מרשה כזה דבר שיקרה?"
אחותי התעוררה סוף סוף: "יש לפחות קבר? משהו..?"
"לא" אמר אבא. "המטוס התפוצץ באויר, נשרף ונפל בים.
במרחק של שני קילומטרים משם הייתה אוניית קרב רוסית. שראתה את הכול ולא התערבה. אף
אחד לא נגע במטוס הזה, לא נעשה שום חילוץ..."
לא הבנתי איך הייתי של כך שליו..
הכול היה לי כל כך ברור:
בטח שהרוסים לא התערבו, הם לא רצו לנקוט צד.. הם פשוט עמדו בצד השגיחו
על שני מדינות רבות ביניהן..
החייל ששיגר את הטיל? ביצע פקודה... הרי שם לא כמו בישראל. שם סירוב
פקודה דינה מוות.
מוות של אנשים חפים מפשע לא מקבל שום הצדקה, אבל עיתונאים זה כלי מאוד
חזק, אפשר להבין את שיכול החיסול.
המדינה שבה גרתי רצחה את אמא שלי, והמדינה שבה נולדתי לא עשתה כלום
בנידון.
אבל לפחות קבר... מקום ללכת אליו ולבקש סליחה על זה שלקח לי 18 שנה
לבדוק מה באמת קרה.
"אתם יודעים ילדים" המשיך אבא "כל פעם שאני רואה את הים,
אני נזכר בכל הסיפור הזה.. אני זוכר את אמא שלכם... הים.. כי אין מקום אחר ללכת
אליו"
הסיבה שסוף סוף נפגשנו שלושתנו מזה שנים היא בגלל שלאבא היה יום הולדת
חמישים.
האמת, כולנו ממש שמחנו באותו יום. אפילו סגירת המעגל הזאת הקלה על
כולנו. אחרי 5 דקות שוב סיפרנו בדיחות וצחקנו. הרגשנו קצת כמו משפחה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
