תובנות ההבנה של הדברים

יצאתי לעשן סיגריה..

 השעה הייתה 4 בבוקר ואני בעבודה..

בחוץ היה קריר וטיפה לח, הייתה בריזה נעימה שעושה צמרמורות.

וריח של בוקר.

סוף סוף קריר...

ואז ברגע שהמצית הוציאה את הניצוץ שהדליק את האש, הרוח הקרירה הציתה זיכרונות חמים מתקופת הצבא..

נזכרתי במנועי סילון רועמים מעל הראש שלי בזמן שאני עושה בדיקה אחרונה למכונת התעופה, ובאותו רגע המירס רטט, הסתכלתי וזה היה סמס חם ואוהב מבת זוגתי בזמנו, השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, היא קמה לעבודה, ואני לא ישנתי יומיים. אבל הסמס הזה היה כמו ליטר קפה שחור. כמה שהיא עשתה לי את היום באותו יום.. לא הבינו את האושר הזה על הבוקר..

נזכרתי גם ביום שבו הייתי כולי רטוב, היה גשם, ואני הייתי צריך לעבור בין מכונות הקרב הטסות והצוות שלי כי חילקתי הוראות. אני חושב שרק בצבא הישראלי המפקדים הזוטרים אוכלים יותר קש מכל חייל שיש. הרגשתי כל כך טוב עם מה שאני עושה, הכול מטקטק, הכול קורה, הכול מתוזמן, הכול טס. גאווה ישראלית ומימוש עצמי...

הכי אהבתי זה לצאת החוצה כשיש גשם, מתחת לסכך, לשבת הכי קרוב לטיפות המים היורדות עם כוס קפה חזק ומר וסיגריה. המטוסים הממריאים היו משלימים את הנוף וההדף של המבערים היה נעים לגוף..

היינו נתקעים בעבודה עד מאוחר, אני והסגן שלי. (הוא האיש הכי נאמן שהכרתי אי פעם)

כשאתה גר בבסיס, לזמן אין באמת ערך, כי אתה כבר שם ממילא.. אהבנו את העבודה שלנו.

ולא בגלל הכבוד המעמד והכוח. זה ילדותי.... אפילו כשאני חושב על זה עכשיו, היינו משחררים את החיילים למגורים ונשארים כדי לסגור את כל הפינות בעצמינו. ואז היינו נשארים עוד ומדברים על דברים...

והכי קשה היה כשהיה קר...

כשהשרירים לא רוצים לזוז, כשהכול קר ורטוב, ושלוליות ומחליק...

ורוח שמקפיאה לך את הביצים...

אבל בפנים בער לי

הסיגריה נגמרה ואיתה גם הסיור בזיכרונות 

השמש הראתה סימני חיים..

יום חדש התחיל