זה היה ביום ראשון. בראשון לאפריל.
הגעתי לבסיס כדי להשתחרר.
ישבתי מול הצוות שלי, חיילי חובה ואיש קבע אחד(הסגן וחבר טוב).
זו הייתה שמחה גדולה מהולה בעצב
עברתי איתם דרך גיהנום והיה לנו משברים, הם היו כמו אחים קטנים
בשבילי. הבטתי בכל אחד מהם...
זה היה קשה מדי.
הרגשתי שאני מתחיל לאבד את זה וכמעט הזלתי דמעה
הם לעולם לא דמיינו שאני יכול להגיע למצב הזה...
יצאתי החוצה, התיישבתי מול אחד המטוסים והדלקתי סיגריה.
שבוע לפני כן נפרדתי ממה שחשבתי תהיה אהבת חיי
ועכשיו אני עוזב משפחה שלמה..
הכל היה נראה לי סוריאליסטי, המטוס הסתכל עליי במבט מוזר ובסוג של
געגוע, והבטון הרגיש קשה מתמיד, עננים כיסו את השמש.
נהיה לי עוד יותר קשה כשנזכרתי איך שהצוות ביקשו שלא אלך, זה מחמיא, אבל
כמה שאני העדפתי שלא יגידו לי, העדפתי שייזכרו כמה הקשתי וקרעתי אותם כדי שישמחו
שאני הולך.
היו כמובן אנשים אחרים שהיו בסדר עם העזיבה, לא מהצוות, היו גם אלה שתמחו ושיבחו והיו גם כאלה
ששמחו שפיניתי להם את מקומי...
הגעתי הביתה - איש חופשי!!! =)
זרקתי את התיק על הרצפה
התיישבתי על המיטה
ופשוט שאלתי את עצמי:
"טוב... אז מה עכשיו?"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
