אחרי סדרת חלומות מוזרה ממש בה התוכי שלי ניסה לאגד את הצאצאים (הלא אמיתיים) שלו כדי להרוג אותי, השכנה שלי עמדה מולי עם חתיכה לא קטנה מהשיער שלי ועל פניה מבט זחוח ומצאתי את עצמי לכודה באותו רחוב בעודי הולכת במעגלים כשבאמצע הכביש עומד מישהו כשהחולצה שלו מכסה לו את הפנים כאילו היה עבריין מין שטרם הורשע מבלי לזוז, ההחלטה סוף סוף נפלה: אני לא חוזרת לישון. לעולם.
זה לא כאילו לא היו לי חלומות מוזרים בעבר, אבל ג'יזס, אני שוברת פה את השיאים של עצמי. אני לא יכולה לעצום את העיניים אפילו לשעה מבלי לחלום שאני באיזה ריאלטי יפני עם מאווררים גדולים ואוגרים או משהו. זה לא הוגן. אני מרגישה כאילו גם את מעט שעות השינה שעוד היו לי אני מאבדת לחלומות שהם מפגרים ומרתקים בו זמנית, ככה שאני מתעוררת בהרגשה של "וול, אני עייפה טילים כי לחלום זה יותר סוחט אנרגיות מלחיות אבל לפחות זכיתי בטוסטר אובן בצורה של צ'ינצ'ילה". אני חייבת טו גט מיי שיט טוגדר איכשהו.
זה קצת מעליב אותי כשאתם מוסיפים אותי למסן ו:
1. שואלים אותי בת כמה אני. הכתובת הזאת לא נמצאת בשום מקום אחר חוץ מבבלוג, ואם הצלחתם להסתכל שמאלה ולהעתיק אותה כדי להוסיף אותי, אז לא הייתם צריכים לעשות הרבה מלבד להרים את העיניים ממש קצת ולראות בת כמה אני
2. שואלים אותי מי אני. כאילו, בחייכם. זה לא שאני מחזיקה מעצמי סלב שהולך להשקות של קסטרו תמורת אייטם בפנאי פלוס אבל אתם אלה שהוספתם אותי ולא להפך, וחוץ מזה הכינוי שלי במסן הוא ''פפי''. זה אמור להספיק, כמה פפי כבר יצא לכם לקרוא.
3. מבקשים ממני קישור לבלוג שלי. זה גורם לי להרגיש כאילו המחשבה שעוברת לכם בראש היא "מי... זאת.. לעזאזל.. למה היא כאן? האם ראיתי תמונה שלה בבלוג כלשהו במקרה וחשבתי "היי, ציצים"?? הו וול! נבקש קישור ונגלה!
עד עכשיו כשאני עוברת ליד הכלוב של התוכי אני תוקעת בו מבטי נאצה של "you cant get away with this"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: