http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811700heCopyright 2026 Papillon. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811700http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811700&blogcode=14836759<div align="right" dir="rtl"><p>לא בכל תמונה אני מצליחה למצוא אותה, את האישה שהיתה סבתא שלי. הנעורים נראים משונים עליה, לא טבעיים. זאת צורת חשיבה יהירה במיוחד, אני חושבת, להתנהג כאילו כל המבוגרים שאני מכירה נולדו מעוטרי קמטים ועדיין להסתכל במראה ולראות פני ילדה קטנה כשזה נוגע לי עצמי. התמונות מעטות ושמורות בצורה מרשימה, מודבקות על דפי קרטון שחורים אשר מוגנים בפני עצמם בדף עדין ולבנבן שחוצץ בין קבוצת תמונות אחת לאחרת, משהו שאנחנו לא נדע להבין או להעריך לעולם. במציאות בה עשרות תמונות נלקחות בכל דקה נתונה ומושלכות לסל המחזור במהירות כפולה אפילו, אין לנו מקום להכיל כזאת קבלה עצמית. בתוך אוסף התמונות שנלקחו במטרה ברורה להיות נצחיות ככל האפשר מצאתי נשים חשופות שיניים עם פלומת שיער עדינה מעל השפה העליונה, גברים עם מצח מבריק וקצוות של בלורית שהרוח פרעה שניה לפני שנלכדו לעד בעדשה, ילדים אדומי פנים עם דמעות בגודל פנינים שמקשטות את לחייהם. צבעוניות שמתעקשת להתגלם בשחור לבן ושום פגם לא נזרק אל הפח, הכל יפה ומבורך וחולף או חלף כבר מן העולם.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><br /><img style="width: 672px; height: 474px;" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/00/17/81/811700/posts/29077010.jpg" border="0" alt="" /><br /></p></div>Sun, 18 Sep 2016 21:18:00 +0200allittakesnow@gmail.com (Papillon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811700&blogcode=14836759http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=811700&blog=14836759http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811700&blogcode=14827116<div align="right" dir="rtl"><br /><img style="width: 428px; height: 630px;" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/00/17/81/811700/posts/29067288.png" border="0" alt="" /><br /><br /><br /><br /> <div><img style="width: 558px; height: 419px;" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/00/17/81/811700/posts/29067286.jpg" border="0" alt="" /></div> <div></div> <div><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/00/17/81/811700/lists/27844018.jpg" alt="" width="31" height="33" /></div></div>Tue, 16 Aug 2016 14:29:00 +0200allittakesnow@gmail.com (Papillon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811700&blogcode=14827116http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=811700&blog=14827116http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811700&blogcode=14825160<div align="right" dir="rtl"><p>ואומדת תקופות שונות בחיי לפי אורך השיער שלי. בפעם האחרונה שכתבתי הוא היה קצר יותר, ואם להודות את האמת אני אמורה להיות פאקינג רפונזל אחרי הפוגה שכזאת, אבל תשאירו את זה לתלתליפה שלי לסרב לצמוח בעקשות שאני יכולה לנכס לחלק המרוקאי בי. מרוקאים זה העקשנים? העצבנים? אני לא יודעת, בפועל אני לבנה יותר מחלון העריכה של הבלוג הזה ב4 החודשים האחרונים.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אז מה אני עושה כאן? כנראה שצועקת רק כדי לשמוע את ההד בחזרה. רבים וטובים ממני כבר הספידו את הקהילה, אבל האתר עדיין חי ובועט דרך מכשירי הנשמה מסורבלים ואולי בגלל זה לא מיהרתי לחזור ולכתוב כאן. פפי עדיין חיה, אבל אנחנו כבר לא אותה בחורה וזה בסדר, כי החזה שלי עדיין גדול באותה המידה.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>כשהמחשב שלי התחיל לקרוס לי לפני כמה חודשים הופתעתי לגלות שהוא לא כל כך חסר לי. בעידן האייפון כשלא הייתי יכולה לעשות אפילו שיחה אחת נורמלית בלי להרגיש שאפל צובטים לעצמם את הפטמות בהנאה לנוכח הסבל שלי אולי הייתי צריכה את המחשב שיציל אותי מפיסת הטכנולוגיה המקרטעת שהיתה בעיקר מכונת ווטסאפ וסודה קראש אבל מאז שהסמארטפון שלי באמת חכם ולא הילד שיושב בסוף האוטובוס ואוכל את הנזלת שלו אני מרגישה בסדר בלי מקלדת גדולה ונוחה. זה די עקר אותי מבלוג הזה, השינוי במדיום. אם יש משהו אחד שלקחתי מנשירה מלימודי תקשורת זה שמרשל מקלוהן צדק, המדיום הוא המסר. אני בסדר עם לא לספר על כל פיפס קטן וכמובן שזה עוזר שלא הרבה קורה, זה לא שנטשתי את האתר וזה לא שנטשתי את הכתיבה כי אני לוקחת חלק פעיל בשני התחומים האלה, אבל לא בתור מישהי שהייתם רוצים לקרוא [בתור עצמי!]</p> <p>&nbsp;</p> <p>אני חושבת על אנשים מכאן לפעמים, אנשים שמעולם לא פגשתי ולפעמים כאלה שמעולם לא דיברתי איתם אישית. אני חושבת שאחרי שהייית חלק מהחיים שלהם כל כך הרבה שנים דרך קריאה פולשנית על בדיקות הפאפ שלהם [הן] וסיפורי זוועה אחרים, שהם הפכו לחלק ממעגל חברתי שמעולם לא התקיים. כמו שחולמים על מישהו שעושה לכם משהו רע וקמים עם טינה, קצת קשה להפריד בין מציאות למציאות וירטואלית ואני לפעמים רואה את השם שלי קופץ באיזה דיון וזה מפתיע אותי להיות האדם הזה בחלום ההוא שפישל איכשהו. אני שוכחת שפפי קיימת גם כשאני מכבה אותה והולכת לישון, וזה מפתיע ולפעמים מנחם לגלות שמישהו שבחיים לא פגש אותי עדיין תוהה לגביי.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>אז בין הציניות וההרהורים קצת כנות -</p> <p>יש ימים שאני בסדר ויש ימים שפחות, זה לא אמור להפתיע אף אחד כי אלו החיים. אני מאוהבת לחלוטין בבחור מדהים שיכול בחצי חיוך להעיף לי את מצב הרוח אל מחוץ לאטמוספירה, אני מתמודדת עם הסוכרת שלי בצורה הכי טובה שאני מצליחה, אני כותבת פוסט כדי לא לתלות כביסה. אני סבבה בסך הכל, ובעיקר רוצה לשמוע איפה אתם היום, ואיזה סדרות ושירים טובים אתם מחביאים ממני.</p> <p>&nbsp;</p> <p><br /><img style="width: 594px; height: 284px;" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/00/17/81/811700/posts/29064820.jpg" border="0" alt="" /><br />בתמונה המצולמת: תמונה שצילמתי.&nbsp;</p></div>Wed, 10 Aug 2016 01:41:00 +0200allittakesnow@gmail.com (Papillon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811700&blogcode=14825160http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=811700&blog=14825160http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811700&blogcode=14799246<div align="right" dir="rtl"><p>כי זה היה אמור להיות פוסט עם גרפים, אבל אז מת לי המחשב.</p> <p>&nbsp;</p> <p>1. פחמימות הן סוכר. גם אם הן מלוחות ולא נראות כמו סוכר. אורז, פסטה, לחם, תירס, תפוח אדמה - סוכר!</p> <p>2. ברוטב טריאקי יש יותר סוכר מבסוכר אמיתי</p> <p>3. גם בשר מתפרק בגוף לסוכר</p> <p>4. גם אם לא תאכלו שום דבר שמכיל סוכר (ז''א - תאכלו שומן בלבד), הגוף שלכם פשוט ייצר סוכר משל עצמו. הוא פשוט יעיל ככה.</p> <p>5. שוקולד ''ללא סוכר'' מכיל עד פי 3 סוכר משוקולד מריר איכותי עם אחוזי קקאו גבוהים</p> <p>6. רוב ההמתיקים המלאכותיים מכילים ערך קלורי דומה לסוכר, נספגים בגוף כסוכר, ומעלים את רמות הסוכר בדיוק כמו סוכר. ממתיקים מהסוג האלכוהלי (למשל מלטיטול וכל ממתיק אחר עם סיומת 'ול') גם גורמים לאפקט לקסטיבי. שזה מונח עדין לקקי נוזלי.</p> <p>7. סוכר ממכר יותר מהירואין ותהליכי הגמילה שלו יכולים לכלול חולשה, צמרמורות והתקפי זעם. אם אי פעם ניסיתם לרדת קילו או שניים על ידי קיצוץ בשוקולד אתם יודעים על מה אני מדברת</p> <p>8. כוס וחצי של קולה מכילה את צריכת הסוכר היומית החדשה שלי - 30 גרם פחמימות. רובכם הגדול צורך מעל 300 גרם ליום בלי להרגיש אפילו</p> <p>9. סוכר גורם לכם לרצות עוד סוכר ומתעסק לכם עם מנגנון השובע. שומן לא משמין כשהוא נאכל ללא פחמימות ויגרום לשובע מטורף, אבל לאף אחד אין אינטרס לגלות לכם את זה אז אתם ממשיכים לקנות גבינות עם פחות אחוזי שומן ולהוריד את השומן מהבשר כאילו זאת התשובה</p> <p>10. המילה סוכר מופיעה 18 פעמים בפוסט, 19 אם סופרים את הכותרת, 21 אם סופרים גם את הפחמימות. כי פחמימות הן סוכר (23)</p> <p>&nbsp;</p></div>Mon, 16 May 2016 10:36:00 +0200allittakesnow@gmail.com (Papillon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811700&blogcode=14799246http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=811700&blog=14799246http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811700&blogcode=14790826<div align="right" dir="rtl"><p>יצא ארוך וקצת מסורבל, אבל העיקר שיצא.</p> <p>&nbsp;</p> <p>*</p> <p>&nbsp;</p> <p>ההודעה מגיעה בהפתעה, גורמת לטלפון שלי לרעוד באי נוחות ולהבהב פעם אחת. צמד המילים "מי שם?" הנשלח אל כתובת המייל הישנה שלי גורמת לגוף שלי להדרך. אני מריצה בראשי את השמות השונים של האנשים שדיברתי איתם בעבר ומנסה לזהות את זהותו של האדם המבקש לזהות אותי, כינוי בדוי שאני מתקשה לשחזר ולבסוף מוותרת. הוא לא זוכר אותי, אבל אני לא זוכרת אותו בחזרה. הגאווה של שנינו נשמרה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אנחנו משחקים בפינג פונג מילולי, מהסוג שכבר זמן מה לא יצא לי לשחק עם בני המין השני. מערכת יחסים טובה ויציבה היא המסננת הטובה ביותר לגברים בחיי שאינם קרובים אליי קרבת דם ועדיין נמצאים בסביבתי, זאת עובדה מכעיסה במיוחד שלקח לי שנים לקבל ולהשלים איתה. ידידים מעטים נשארו לי ואני מודה על קיומם, אבל רוב השיחות שלי עם המין הגברי, גם אם ממילא לא היו מיניות במיוחד, דעכו. פעם הייתי טורחת להפגע, היום אני יודעת אחרת.</p> <p>&nbsp;</p> <p>השיחה ביני לבין הזר היא טבעית, מתמשכת. אנחנו מדברים על כלום לאורך הבוקר המנומנם ואני מטיילת בין המטבח אל החדר כשכוסות קפה שונות עוברות תחת ידי. הוא מבוגר ממני בלא מעט שנים, נשוי, מצחיק. אני מרגישה הקלה נאיבית. הנה אנחנו, גבר ואישה, מדברים בנינוחות שמרתקת אותי. לדקה רציתי להאמין שאפשר אחרת.&nbsp;<strong>ידעתי&nbsp;</strong>שאפשר אחרת, אבל הסיכויים היו נגדנו. כשהשיחה גלשה אל תחומים שלא היו רלוונטיים בעיניי רציתי לשאול אותו שאלה פשוטה למדי -&nbsp;<strong>למה&nbsp;</strong>גברים בוגדים? גם נשים בוגדות, בוודאי, אבל אף אישה לא ניסתה לבגוד איתי. אם תנסה, אשאל גם אותה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>עכשיו, אף פעם לא התעסקתי בשאלות של נאמנות, לא באמת. הייתי בשתי מערכות יחסים בסך הכל, כשהשניה [הנהדרת!] עדיין נמשכת. רק שני גברים באמת הכנסתי לחיי, הם נראו אחרת זה מזה ודיברו אליי אחרת ואהבו אותי אחרת, אבל המכנה המשותף עדיין היה אני והבחירה שלי בהם, ובעיקר הבחירה הלא פשוטה שלהם בי. הבחירה הלא מובנת במישהי קשה כמוני פטרה אותם משאלות הנאמנות, הם היו ידידיי לפני שהיו בני הזוג שלי וביססו את האמון ביננו במשך חודשים, שנים אפילו. מעולם לא יצא לי לתהות לעומק מי הנשים האחרות בחייהן, כיצד הם מביטים בהן, או האם גם הם שולחים הודעה מנומנמת לבחורה אקראית שאולי דיברו איתה בעבר. אני מרגישה שהם לא, וסומכת על ההרגשה הזאת תמיד.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אני לא יודעת למה חלק לא ולמה חלק כן. שני ספרים שונים קראתי ביומיים האחרונים ושתי דמויות גבריות בולטות היו בהם. שניהם בוגדים, משניהם לא הייתם מצפים. גם כאן באתר אני קוראת על מעלליו של בלוגר נשוי שמתוודה על בגידותיו השונות, הקוראים מעודדים, צמאים לעוד מידע. אני אומרת לזר שמתכתב איתי כבר חצי בוקר, "חבל". הוא מספר מעט על מערכת היחסים שלו עם אשתו, על דעתו שבני אדם לא בנויים למונוגמיה. אני מסכימה חלקית.<span>אני חושבת שאהבה טסה לכולנו מתחת לרדאר. לא כל אחד חושב שהוא יכול להיות מתאמן אולימפי או מומחה קליגרפיה או ארכיאולוג, אבל כולנו חושבים שאנחנו יכולים להתחייב לקונספט של אהבה בצורתו הבסיסית הקיטשית, המונוגמית. מוכרים לנו את זה בכל מקום. אומרים לנו שלכל סיר יש מכסה, שכל אחד ימצא מישהו שהוא יאהב לשארית חייו, באושר ועושר, עד עצם ההודעה המגששת שאחד מהם ישלח יום אחד במטרה לבגוד. אני לא חושבת שכל אחד יכול להיות מונוגמי, ולא כל אחד רוצה. אבל אנשים בכל זאת מתחתנים, מביאים ילד או שניים, משכנעים את עצמם שזה הדבר הנכון עבורם. חלקם יבגדו, חלקם לא. ככה זה עובד.</span></p> <p>&nbsp;</p> <p>האמת היא שאני לא יודעת למה גברים בוגדים כי אני עדיין לא יודעת למה אנשים בוחרים להתפשר במערכות היחסים שלהם. אולי אני אידיאליסטית מדי לגבי אהבה, מזליסטית מדי [אין לי ספק], אבל אני מקשיבה לאותו זר מספר לי איך אישתו לא מעוניינת לשתף פעולה עם הפנטזיות שלו ואיך הוא מצדיק את חוסר הנכונות שלה לעשות זאת כסיבה לכך שעליו לפתור את האומללות שלו בצורה אחרת,&nbsp;<em>דיסקרטית</em>, ועצוב לי טיפה. הוא לא רוצה לפרק את החבילה, אבל הוא לא רוצה להתפשר על מה שהוא רוצה. אנחנו מסיימים את השיחה בצורה ידידותית, מנומסת. אני לא כועסת שהוא ניסה, אני גם לא שופטת. רק המילה הזאת שכתבתי, "חבל", מהדהדת לי בראש כל השבוע שאחרי. זאת מילה פשוטה, כמעט פשוטה מדי, אבל אני מתכוונת אליה, היא מדייקת את המחשבה שלי. חבל.</p> <p> <hr /> </p> <p>לבקשתך.</p> <p>&nbsp;</p></div>Thu, 21 Apr 2016 15:51:00 +0200allittakesnow@gmail.com (Papillon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811700&blogcode=14790826http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=811700&blog=14790826http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811700&blogcode=14771495<div align="right" dir="rtl"><p>זה כנראה היה השיר הראשון והיחיד שבו, כי לא אכפת לי. </p> <p>למרות שהיו יכולים להיות עוד שירים,</p> <p>אם היה אכפת לי,</p> <p>אבל לא אכפת לי.</p> <p>&nbsp;</p> <p> <object width="425" height="350" data="http://www.youtube.com/v/Tu5l3r8IT1c&amp;feature" type="application/x-shockwave-flash"> <param name="src" value="http://www.youtube.com/v/Tu5l3r8IT1c&amp;feature" /> </object> </p> <p>&nbsp;</p> <p>מתישהו אני אכין פוסט אולד סקול עם תרשימים ממורמרים על התמודדות עם הסוכרת. חצי מכם לא יבינו על מה אני מדברת והחצי האחר כבר לא יגלוש באתר הזה, אבל זה יגיע וכאלה. אם ארצה. וופטי פריקינג דו.<img title="סבבי" src="../moodicons/smile.gif" alt="סבבי" width="15" height="15" /></p></div>Sun, 03 Apr 2016 19:31:00 +0200allittakesnow@gmail.com (Papillon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811700&blogcode=14771495http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=811700&blog=14771495http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811700&blogcode=14747173<div align="right" dir="rtl"><p>זה עידן מוזר לחיות בו מבחינה חברתית. פעם כדי להכיר אנשים היית צריך לשאול, היום כולם מספרים מעצמם. האינטרנט נתן לנו נגישות והאינטרנט לקח מאיתנו נגישות. אנחנו יכולים לקרוא מחשבות של בן אדם, לראות תמונות שלו, לעקוב אחרי החיים שלו בזכוכית מגדלת. אנחנו יכולים לגלות את הכישרון שאולי יש לו בניגון או שירה או ציור או כתיבה, להרגיש הזדהות ואמפתיה וחיבה, ועדיין להיות זרים.</p> <p>&nbsp;</p> <p>ולפעמים אני משוטטת בתוך המאגר האינסופי הזה של בני אדם, ולפעמים הם חלאות ולפעמים הם סתם אנשים רגילים ולפעמים הם משהו יוצא דופן, אבל הם תמיד בבסיס שלהם, כולם, זרים. אני לא מרגישה שזה מקובל במיוחד לקרוא מחשבות והגיגים של בן אדם ולחשוב "אני רוצה אותך בחיים שלי" ולפעול לפי זה. אם זה היה, הייתי פחות בודדה, אתם הייתם פחות בודדים, דברים היו הופכים קלים במיוחד. אבל בכל זאת, זה מה שקורה. אני יכולה לקרוא פיסת טקסט ולחשוב שיש בה את כל היופי שבעולם ולהרגיש שאני מחמיצה את האדם הזה כי אני מתביישת, כי אני לא יודעת מאיפה מתחילים, כי זרים ב99% מהמקרים ממשיכים להיות זרים.</p> <p>&nbsp;</p> <p>לפעמים אני קוראת אנשים. פה, בפייסבוק, בבמה חדשה, באלכסון, בתגובות של עין הדג. אני קוראת אנשים ואני מרגישה את אותה תחושת החמצה מטופשת ואני רוצה לשלוח להם הודעה שאומרת "שלום. הייתי רוצה מישהו כמוך בחיים שלי. בוא לא נהיה זרים יותר". אני לא עושה את זה. יש לי כל מיני סיבות ואני חושבת שרובכם יכולים לחשוב לפחות על אחת או שתיים משלכם , זה מפחיד וזה משונה וזה רחוק מלהיות הנורמה.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>אבל פעם אחת איזה זר אחד כתב אצלו בבלוג שהוא צריך הסחת דעת, ואני ראיתי חלון פתוח. חלון, אפילו לא דלת, אבל נכנסתי פנימה בכל זאת, אלוהים יודע מאיפה אזרתי את האומץ. והזר הזה היה הדבר הכי טוב שקרה לי.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>אז הפוסט הזה הוא אבן קטנה שאני זורקת אל המים בתקווה שיווצרו כמה עיגולים קטנים לפני שהיא תשקע לחלוטין ותקבר בארכיונים הנטושים של האתר הזה. הלוואי ויותר אנשים היו משאירים את החלון פתוח, והלוואי ואני הייתי נכנסת פנימה לעיתים תכופות יותר. זה הכל. לילה טוב.</p></div>Mon, 21 Mar 2016 20:31:00 +0200allittakesnow@gmail.com (Papillon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811700&blogcode=14747173http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=811700&blog=14747173http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811700&blogcode=14680577<div align="right" dir="rtl"><p>תובנות לגבי סוכרת שהייתי מארגנת בצורה יותר מושקעת, אבל לא באמת כי עוד לא 12 בבוקר.</p> <p>&nbsp;</p> <p><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/39/97/07/79739/posts/29011210.jpg" border="0" alt="" /></p> <p>&nbsp;</p> <p># אז אני כבר חודש אל תוך הסוכרת המלבלבת שגילו לי ובחישוב מהיר מספר הפעמים שדקרתי את עצמי בינתיים עולה על 350. אם היו נשארים אימואים בישרא הייתי אומרת להם TO SUCK IT. אני מסננת אנושית.</p> <p>&nbsp;</p> <p># בשבוע הראשון למחלה חשבתי שסוכרת היא האויב, בשבוע השני חשבתי שהמחטים הן האויב, בשבוע השלישי כבר הבנתי שמעתה והלאה הפחמימות הן האויב. גם בשיא הפרעות האכילה שלי לא הגבלתי את עצמי ל3 כפות שטוחות של אורז. יאיי סוכרת.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p># תשובות כנות שאני רוצה לענות לאנשים ששואלים אותי שאלות טיפשיות:</p> <p>-&nbsp;<strong>מקבלים סוכרת נעורים מאכילת הרבה סוכר?</strong>&nbsp;אין לבלבל סוכרת נעורים עם סוכרת סוג 2 שנגרמת בעיקר מהשמנה.&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="https://www.youtube.com/watch?v=s5yh6QrLyoU" target="_blank">אני לא שמנה. לא שמנה. לא שמנה.</a>&nbsp;למעשה סוכרת סוג 1 היא מחלה אוטואימונית שמקורה בלתי ידוע והשם שלה נובע מהעור הסופר חלק וצעיר שיש לחולים במחלה. אי לכך ובהתאם לזאת גרנייה צריכים לשכור אותי לקמפיין. #עורפורצלןלנצח.</p> <p>-&nbsp;<strong>אני לא מבין איך את דוקרת את עצמך כל כך הרבה פעמים, את לא מפחדת?</strong>&nbsp;אני יותר מפחדת להתעוור ולא לדעת מתי הגבות שלי לא מסודרות</p> <p>-&nbsp;<strong>אני יכול לאכול לידך את זה?</strong>&nbsp;לאכול זין זאת בחירה אישית ואני לא שופטת אף אחד חוץ מאת כולם בכל רגע נתון. בתיאבון.</p> <p>&nbsp;</p> <p># יש כל כך הרבה קוביות סוכר מפוזרות ברחבי הבית שאני מרגישה כמו סוס.</p> <p>&nbsp;</p> <p># רוקחים לא יודעים לקרוא מרשמים. זה פחות הדאיג אותי כשקניתי אנטיביוטיקות למינהן לאורך השנים כי פאק איט ומה אני מבינה בזה העיקר שזה ממית חיידקים, אבל הייתי צריכה בדיוק פאשלה אחת מצידם בנוגע לענייני סוכרת כדי לאבד את כל האמון שלי. עכשיו אני בעיקר משתדלת להחזיר בנימוס את המחטים שנותנים לי תוך כדי שאני מנסה שלא לדפוק לרוקח את הראש בדלפק. כתוב מחטי 6 מ"מ יא בן של אלפקה, למה אתה מתעקש לתת לי מחטי 8 מ"מ שמרגישות כאילו אני מזריקה עם קש ממתכת&nbsp;<img title="עצוב" src="../moodicons/sad.gif" alt="עצוב" width="15" height="15" /><img title="עצוב" src="../moodicons/sad.gif" alt="עצוב" width="15" height="15" /></p> <p>&nbsp;</p> <p># סוכרת גרמה לאמא שלי להיות נחמדה אליי. בעירבון מוגבל. ביחס למקודם. לא בשבתות ובראשי חודשים.</p> <p>&nbsp;</p> <p># סוכרת גורמת לאנשים לנסוע עד בית שאן כדי לבקר אותי.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p># למורה שלי למתמטיקה 3 יחידות - סליחה שאמרתי לך שלעולם לא אצטרך להשתמש בשום דבר מזה. אני מרגישה כאילו אפשר להפיק את נפלאות התבונה 2 על בסיס ה חישובים שסוכרתיים צריכים לעשות בנוגע לאוכל שלהם.</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>עוד מרמור בהמשך אם לא יסגרו את האתר עד אז</p> <p>STAY TUNED</p></div>Tue, 01 Mar 2016 09:24:00 +0200allittakesnow@gmail.com (Papillon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811700&blogcode=14680577http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=811700&blog=14680577http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811700&blogcode=14587112<div align="right" dir="rtl"><p>ביום שגילו לי סוכרת [סוג 1] בכיתי המון. בכל פעם שרופא או אחות התקרבו אל מיטה מספר עשרים בחדר המיון כל מה שהם מצאו זה את הגרסא הכי מנוזלת ורועדת ומבוהלת שלי. תקעו לי מחטים בשתי הזרועות ועוד כמה עשרות מחטים באצבעות, מחט כל חצי שעה, כל אחת מהן מלווה בביטוי 'דקירה קטנה'. בלב זה דקר הרבה יותר. היינו מאושפזות לשני לילות ושלושה ימים ואחר כך חזרנו הביתה, אני והסוכרת. קיבלתי הנחיות ומחטים ומזרקים, וכל מיני ידיים על הכתפיים ואמירות על כמה שאני צעירה וכל החיים לפני.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>בינתיים הספקתי לבלות את סוף השבוע עם החבר הכי מקסים בעולם, להקים מאחז קטן בקופת החולים הקרובה לביתי, לקבל דוקרנים לא נכונים לגלוקומטר שלי, לקבל מחטים כפולות באורך מאלו שעזבתי איתן את בית החולים, לעבור ב3 בתי מרקחת כדי לתקן את הטעות החובבנית הזאת שעשו הרוקחים, להזריק בבית כבר 14 זריקות ולדקור את עצמי 14 פעמים נוספות בשביל הגלוקומטר, לראות דיאטנית, לעשות כושר לעשרים דקות ולהבין שאני פדלאה לא נורמאלית ולהכין תיקייה ומחברת סוכרת בה אני רושמת כל פיפס קטן שקורה בגוף שלי. אני אהיה בסדר גמור. בסוף אני תמיד בסדר גמור.</p> <p>&nbsp;</p> <p>[אבל אם יש פה מישהו שמתמודד עם הנושא ליותר מ7 דקות אני אשמח לקצת טיפים ותובנות להתמודדות יום יומית]</p></div>Sun, 31 Jan 2016 22:22:00 +0200allittakesnow@gmail.com (Papillon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811700&blogcode=14587112http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=811700&blog=14587112http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811700&blogcode=14577297<div align="right" dir="rtl"><p>החורים שעל כרית האצבע מסתדרים במעגל כמו פרח קטן ועצוב, כתמים כתמים קטנים וסגולים וכחולים ואדומים של דקירות על גבי דקירות שאספתי בין חדר המיון למחלקה. שבע חורים נוספים ליום מעכשיו, אבן בנהר שנופלת למטה בשקיעה מיידית ולוקחת את כל תשומת הלב מהגלים הקטנים והעדינים שהיא יוצרת. הם שם רק לרגע, אבל בעצם כאילו לא היו מעולם.</p> <p>&nbsp;</p> <p>שלום לך,</p> <p>ברוכה הבאה.</p></div>Thu, 28 Jan 2016 18:54:00 +0200allittakesnow@gmail.com (Papillon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811700&blogcode=14577297http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=811700&blog=14577297