יום אחד אפרוש כנפיים

הוא דיבר לאט ובשקט , שכאילו לא אשמע את דבריו.

אבל שמעתי כול צליל, כול הברה, כול אות בנפרד.

כול מילה צרמה יותר ויותר מהקודמת לה. זה קשה מדי.

זה היה לי קשה מידי לשמוע את המילים המגועלות

היוצאות מפיו, שכול שנייה ודקה רציתי לקרב את שפתיי אליו,

ולנשק.

אבל לפתע, קולו נדם, לשנייה אחת ההקדימה את זמנה,

והוא צעק לפניי עם מפל העומד לפרוץ מעיניו;

"הלוואי ולא היית קיימת! אני שונא ומתעב כול שנייה שאת

נושמת!"

בזמן הזה אני מתפללת בכול נפשי שהקיר שחוסם את הדמעות

לא ישבר, ולא יחצב לשניים וכמה שהוא דורש ומתעקש.

אבל לא צלחתי את המשימה. הקיר נשבר לשניים ומפל שקוף זרם.

הפנתי את פני הצידה, שלא יראה אותי בוכה. שלא יפסיק

לבטא את ריגשותיו אליי.

"את! ארורה שכמוך! השמדת והרסת את חיי! ואני עוד..

אהבתי אותך!! להתראות לך ילדה...." ואז-

רגליי כאילו ולא יכלו להחזיק, נפלתי על בירכיי, עדיין

בוכה על הילד שאהבתי ועודני אוהבת. "בבקשה,"

גימגמתי בעוד שדמעותיי מרטיבות את ריצפת

הרחוב הדומם,

"אל..אל תעזוב אותי, אני..אני אוהבת-"

ידיים חמות תפסו את צווארי הקר וממנו הרימו אותי

על רגליי שבנס לא היו נשברות בחזרה. קול קט,

מלווה בטיפות מעיניו של המדבר גולשות על לחייוו

בעודו אומר;

"את, תפסיקי אם זה! תפסיקי לגרום לי לאהוב אותך!"

צעק והידק את אחיזתו סביב צווארי...

אנקת כאב יצאה מפי והוא ,המשיך לדבר ולהכאיב לאוזניי

"מטומטמת שכמוך! למרות שאני שונא אותך אני לא מצליח להפסיק לאהוב!

תפסיקי לגרוםלי לרצות בך!!! דיי!!!" ועכשיו,

כבר שתי ידיו היו סביב צווארי והוא מהדק וחונק חזק יותר, וחזק יותר.

"אהההההה!"

צעקה נשמעה מפי והוא שיחרר את אחיזתו שכבר השאירה חותם

סגול, שחור ,כחול וגדול על צווארי . נפלתי אחורה.

לא יכולתי לנשום, לא יכולתי לדבר, לא יכולתי....להיתנצל.

על הסבל שגרמתי לאהוב שלי.

והוא, מסתכל ומתבונן בהלם על יצירתו הציבעונית שהשאיר על

גופי. וממלמל לעצמו שוב כמו בהתחלה, אבל הפעם,

"מה עשיתי...מה עשיתי לך..אני רוצח"

והוא מתקופף לאיטו ,נוחת על בירכיו ומקרב את גופי הקפוא אליו

"אתה..אתה.." אמרתי ,מנסה להישאר בחיים רק

למען המשפט הקטנטן הזה;..

"אתה לא רוצח...אתה האיש שאני אוהבת, ותמיד אוהב..

למרות שאתה כבר, שונא ו..-"

השתעלתי, והרגשתי החנק הכבד מנשוא, אבל המשכתי

"ולמרות שאתה כבר שונא ומתעב, אני...אוהב רק אותך...."

לא יכולתי יותר, לדבר או אפילו רק להניע את גופי.

משהו נעים ורך נח על שפתיי ,והוא הרים אותיי קרוב אליו.

דמעה זלגה מעינו והוא התחיל לומר משהו אבל ..

התקשתי לשמוע.

רציתי שידבר חזק יותר וכאילו קרא את תפילותי וצעק;

"אני לא מסוגל!! אני לא מסוגל להפסיק..להפסיק..

לאהוב אותך."

כשההשראה מכה, ההשראה מכה .

הקטע נשמע קצת עצוב, אני יודעת.

מקווה שתאהבו... ♥

יום קסום