אני מתאפרת מול המראה, מתכוננת לפסגת חיי החברה של כל נערה בגילי- הבילוי של שישי בערב. אני בודקת איך השפיץ החתולי של האייליינר נראה כאשר העפעפיים שלי מתכווצים כשאני מחייכת.

הרי גם ככה כל מה שאני אעשה הערב זה אחייך ואשתוק, לא?

בחיי שזה כבר נהיה סטיגמה, אחת שקשה לי לשבור. ואם אומרים עליי שאני שקטה ומוזרה, אני כבר לא כל-כך בטוחה שהחברות שלי ממהרות להגן עליי ולומר שנכון שקצת קשה לי להיפתח, אבל כשמכירים אותי אני בן-אדם נפלא. האמת שאני גם כבר לא כל-כך בטוחה שהן בעצמן מכירות אותי.

אני נאנחת קלות. השפיץ בהחלט נראה נפלא.