לפעמים זה נעים

להיות הבן אדם הכי עצוב בעולם.

רחמים עצמיים הם בדיוק

כמו שמישהו מרחם עליי

כמו שלמישהו אכפת ממני,

רק שהמישהו הזה

הוא אני.

אז מה זה משנה בעצם?

כי כשאני מרכז העולם של עצמי

אני נפעמת מכישוריי

ומזדהה עם חולשותיי

כמו שאף אחד אחר לא.

אז למה הבדידות כה צורמת לי

ולמה אני עדיין

הבן אדם הכי עצוב בעולם?