אני יודעת שאני חולמת לפי האופן שבו הכל נראה – בהיר מידי, מטושטש, האור לבן ומסמא, והכל קורה כל-כך מהר עד שאני בקושי מסוגלת לחשוב.
אני עומדת כחלק מההמון, או נפרדת ממנו – אני לא יודעת, ואין לי רצון לדעת. כל מה שאני מתרכזת בו הוא מה שקורה לפניי. שתי המכוניות המושחרות, מקומטות כמו דף נייר ומעלות עשן, נחות עקומות באמצע הכביש, ובקושי נראה מתחתן – גוף מכוסה בדם.
הסירנות קורעות את אוזניי, אבל לא אכפת לי, גם כשהרעש מתעצם וגואה מסביבי, כמו גל עצום שמאיים לשטוף אותי. אבל הוא רק מלכך את רגליי כשאני צועדת קדימה, הפאניקה משתלטת עליי, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו הוא שאני חייבת להגיע אליו, לוודא שהוא בסדר, שהוא לא –
זרועות חזקות אוחזות שכתפיי ומושכות אותי אחורה מההתרחשות המחרידה. אני צורחת בלי מילים ונאבקת, צורחת ובועטת כמו חיה לכודה; ולא אכפת לי שכולם מסתכלים, אני רק יודעת שאסור לי להתרחק משם, אחרת משהו נורא יקרה – או שכבר קרה?
"לא!" אני צורחת, "לא! בבקשה! לא!"
אבל אני נבלעת בקהל השקט עכשיו, והוא נעלם משדה ראייתי. דמעות מטשטשות את עיניי, והתמונה משתנה.
אני יושבת על הספה הישנה והמקולפת, חבריי יושבים משני צדדי. אני בוהה בקיר הצבעוני המוכר שמולי, לא יודעת מה לחשוב. אני רק יודעת, סוג הידיעה שיש בחלומות, שמשהו רע קרה, ושאף אחד לא מוכן לדבר עליו.
"אוקיי, המצב הזה לא יכול להימשך," אומר אחד הבנים מאחוריי, שובר את השתיקה. "אנחנו לא יכולים להישאר מדוכאים לנצח רק בגלל שהוא – " הוא עוצר. "נהרג."
המילה מנפצת אותי לחתיכות. אני מקפלת את ברכיי לגופי ואוחזת אותן בחוזקה, בוכה, מנסה למנוע מעצמי להתפרק. אני נכשלת, והחלום מתנפץ סביבי.
אני מזדקפת במיטתי, הדמעות שמתגלגלות על לחיי מוחשיות הרבה יותר מהדמעות שבכיתי בחלום. ככה אני נשארת למשך זמן רב, עד שאוזלות לי הדמעות ושאריות החלום מתפוגגות מעליי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
